I Love My Second Cousin – פרק 11

פרק 11 – המערכה האחרונה

בסופו של דבר מאז ההודעה שכתבתי לאלינור לא קיבלתי שום תשובה ממנה, הרגשתי מאוכזב כל כך אבל מצד שני זה גם לא כל כך הפתיע אותי – היא פחדה ודאגה לי, לכן היא רצתה להתרחק ממני כמה שיותר, אבל מה שקרה עכשיו מנע מאיתנו את האפשרות שלא להיפגש ולהתחמק מהמתח והתשוקה שיש בינינו – כאשר אורית ועוז הזמינו אותנו לביתם שבצפון, ידעתי כעת שבכל זאת יש לי מזל מידי פעם, זה אמנם יהיה מסוכן מאוד, אבל שוב יש לי הזדמנות לפגוש את אלינור.

וכך זה קרה, שלושה שבועות מאז אותה הודעה ששלחתי לאהובתי אני אמור לפגוש אותה שוב – איך זה יהיה ומה יקרה? ובכן, זה תלוי בי, אבל לא רק, אני צריך למנוע מאריאל להרוס הכל אבל האם אני יכול? זו המערכה האחרונה במלחמה שלי, זו ההזדמנות שלי – האם אני אוכתר כמנצח או אתרסק לחתיכות בתבוסה מוחצת? ימים יגידו.

וכך נסענו כל המשפחה אל הצפון הרחוק, כולנו ישבנו במכונית של אבא שלי ואני ישבתי מקדימה, לאורך חלק ניכר מהנסיעה הקשבתי למוזיקה שאני אוהב ולא הפסקתי לחשוב על אלינור – איך אני מחכה לרגע שבו אני אביט שוב בעיניה המושלמות ואבחן את גופה האלוהי במבטי, היא אמנם לא תשתף איתי פעולה ותרגיש מאוד מפוחדת אבל אני רוצה לגרום לה לחזור אליי כנגד כל הסיכויים, לא אכפת לי יותר, מבחינתי אני מוכן להפסיד הכל רק בשביל להיות איתה.
"אתה מתרגש לפגוש אותם שוב?" אבא שלי שאל, הנהנתי בראשי והמשכתי בשלי, מביט בנוף המקסים שנשקף בפנינו וממשיך להאזין למוזיקה ולהימנע מלהקשיב לחפירות של האחיות שלי מאחורה – וכך בתוך שעתיים ומשהו הגענו אל היישוב של אלינור, אבא שלי הסתכל לרגע בווייז על מנת לוודא היכן בני המשפחה שלה גרים ובסופו של דבר עברו כחמש דקות וכבר מצאתי את עצמי בסמוך לביתה – בית יפה בסך הכל, הוא עמד בנקודה מאוד גבוהה והיה כמו שזכרתי אותו מהילדות. בית מאוד פשוט אך כזה שיש בו תצפית לנוף מדהים, נוף שמזכיר בכלל את אירופה יותר מאשר את ישראל – תמיד חשבתי שהצפון הוא מקום מיוחד והרבה יותר טוב מהמרכז, גם מבחינת האנשים וגם ובעיקר מבחינת הנופים שבו.
כולנו יצאנו מהמכונית והתקרבנו לעבר השער, פתחנו אותו ונכנסנו אל החצר המקסימה – הבטתי בעצים ובשיחים בסקרנות והסתכלתי על האבנים הלבנות עליהן צעדנו, בתוך מספר שניות הגענו אל הדלת ואמא שלי צלצלה בפעמון – מיד אורית פתחה לנו את הדלת ונראתה כל כך מאושרת לפגוש אותנו, היא חיבקה את אמא שלי בהתרגשות ובירכה אותי את אבי ואת אחיי לשלום. נכנסנו כולנו פנימה ואני התפעלתי מהריהוט ומהחדרים, הפתיע אותי לחזור אל מקום שבו הייתי בפעם האחרונה רק כשהייתי ילד קטן, זו בהחלט הייתה סגירת מעגל מרגשת.
ואז ראיתי אותה – לא היה שום מקום לספקות, התרגשתי כל כך, לא יכולתי לתאר את התחושה המושלמת הזו במילים.
אלינור נראתה כל כך טוב, היא הייתה לבושה בחולצה קצרה ואדומה ובמכנס כחול וקצר שהבליט את רגליה המושכות, שיערה החום והגלי היה פזור כרגיל ועיני הטורקיז שלה היו מודגשות במעט איפור שחור – ניכר כי החשיפה שלה למטאל גרמה לכך, אבל אולי אני טועה, הבחנתי כי היא יושבת על הספה שבסלון ורואה טלוויזיה – התיישבתי לידה, ליבי הולם בפראות תוך כדי שאני מתקרב, לצערי הרב היא לא הסתכלה עליי והתעלמה ממני לחלוטין – זה כל כך כאב לי, בעיקר בגלל שידעתי שהיא מאוד רוצה לדבר איתי, אבל היא פוחדת.
"אלינור, תגידי שלום לאורחים." שמעתי את אורית אומרת לבתה הצעירה, אלינור הסתכלה עליי בקור ואמרה בלחש:"שלום".
לעזאזל, כאב לי כל כך לראות אותה ככה, עצובה ומפוחדת – לא רציתי בכלל שהיא תהיה במקום הזה, והכל בגלל אריאל, למה הכלבה הזו הייתה חייבת להרוס לנו את ההזדמנות להיות יחד? ידעתי שאני צריך לעשות משהו בקשר לזה ולהעמיד אותה במקומה, ביום מן הימים היא תשלם על כך.
"תגידי, מה את רואה?" שאלתי בסקרנות, מנסה לעורר שיחה בינינו, אך אלינור שוב התעלמה, כעת זה כבר הכעיס אותי והחלטתי לעשות מעשה.
"למה את מתעלמת ממני, אלינור?!" שאלתי בזעם, ניכר כי דיברתי מספיק חזק עד כדי כך שאורית ועוז שמעו מה אמרתי, זה יכול היה להיות מאוד מביך אבל זה היה בכוונה, בעיקר בשביל לגרום לאלינור ליצור קשר איתי – אם הוריה יגידו לה להיות מנומסת היא בטוח תתנהג בהתאם.
היא הסתכלה בי בכאב וזה ניכר היטב בעיניה המקסימות ובהבעת פניה, לא אמרתי דבר, כעת הבחנתי כי אורית מנסה להגיד לנו דבר מה.
"אביתר, תעזוב אותה, אם היא לא רוצה להתנהג כמו שצריך אז שכך יהיה. בוא תדבר עם אריאל, היא בדיוק חזרה." אמרה לי בת דודתו של אבי, קמתי מהספה וניגשתי לעבר המטבח שם הבחנתי כי אריאל הצטרפה אל אורית, עוז והוריי – הבטתי בה והיא החזירה לעברי מבט קר וחייכה חיוך מזויף שהצליח לקנות את כל מי שהיה מסביב – אוף, כמה ששנאתי את זה, לא רציתי לדבר עם מי שפגעה בי כל כך. היא בתגובה רק הביטה בי בזחיחות, ניכר כי היא טעמה את טעם הניצחון אבל לדעתי זה היה בסך הכל זמני, בקרוב אני אצליח להפוך את הקערה על פיה – אבל אולי הייתי אופטימי מידי, חייב לקרות משהו באמת מטורף על מנת שאני אחזור להיות יחד עם אלינור.
"היי אביתר, מה קורה?" אמרה הנערה הזו בטון דומיננטי.
"הכל בסדר." נאנחתי בייאוש ועניתי, אף אחד לא הבין מה עובר עליי ועל אלינור, כעת אבא שלי ניגש אליי – הסתכלתי עליו ותהיתי מה הוא רוצה.
"אביתר, אתה בטוח שהכל טוב?" הוא שאל.
"אתה בטוח שאתה רצית לבוא לכאן?" אוף, למה הוא חייב להיות כל כך מרגיז, ושוב הוא מדבר באותו טון מונוטוני ומזלזל, לא יכולתי לסבול את זה.
"הכל מצוין." השבתי בכעס וכעת חזרתי לשבת על הספה לצידה של אלינור, היא שוב התעלמה ממני, לא התייחסתי בעצמי ושמעתי מוזיקה באיי פון שלי – הבחנתי כי אורית ועוז לא מבינים מה מתרחש כאן, גם הוריי לא הבינו.
"אלינור, אולי תלכי לשחק עם הבנות הקטנות?" אורית ניגשה אלינו ושאלה את בתה, אלינור בתגובה נאנחה בכעס.
"אוף, אמא, אני לא רוצה! אני כבר לא בגיל המתאים לזה…" היא רטנה והכעיסה מאוד את אמה.
"אם את כל כך שלילית אולי עדיף שתלכי לחדר שלך וזהו?!" השיבה אורית בזעם, אני הבטתי בה ובאלינור בסקרנות.
"זה יהיה הרבה יותר טוב מלהישאר כאן." היא אמרה בתסכול וקמה בהפגנתיות מהספה, עולה במדרגות הקטנות לכיוון חדרה שעמד בסמוך לגרם המדרגות בקומה השנייה – בתוך שניות היא נכנסה פנימה וטרקה את הדלת בעוצמה, מה שמעט הפחיד אותי, כעת אורית הביטה בי בסקרנות.
"אל תתרגש, זה גיל ההתבגרות." היא אמרה בחוסר הבנה מוחלט, אבל אני ידעתי מה גורם לאלינור להרגיש ככה, זו העובדה שעמית הפריעה לאהבה שלנו להתהוות, כעת היה רק דבר אחד שרציתי לעשות – רציתי להיכנס לחדרה של אלינור ולהבין אחת ולתמיד מה לעזאזל עובר עליה ואיך נוכל לפתור את זה, גם אם יהיה סיכוי שאריאל תספר הכל להורים שלהן, ידעתי שכעת זו ההזדמנות האחרונה שלי לעשות משהו ולא התכוונתי לתת לה לחמוק מבין הידיים שלי.
"אולי אני אצליח לעודד אותה, אני אלך לחדר שלה ונשמע קצת מוזיקה." הצעתי.
"בסדר גמור, אולי זה יעזור לשם שינוי – אולי קצת זמן איכות ישפר לשניכם את מצב הרוח." אורית אמרה בחיוך וכעת חזרה למטבח, אני עליתי במדרגות וניגשתי לעבר חדרה של אלינור, בתחילה חשבתי לדפוק בדלת אך בסופו של דבר החלטתי להיכנס פנימה בכל זאת, פתחתי את דלת העץ החומה בזהירות והסתכלתי פנימה – הבחנתי בקירות מלאים בתמונות ובשולחן עבודה שעליו הייתה מנורה ורודה, בצד הימני של החדר הייתה מיטתה של אלינור ומשמאל היה ארון הבגדים שלה, מהחלון חדר אור השמש המלטף והנעים ונראה הנוף המקסים של כל הסביבה – אלינור הסתכלה עליי כשנכנסתי ולא אמרה מילה, כעת סגרתי את הדלת מאחוריי והתיישבתי לצידה על המיטה בעלת המצעים הסגולים – בלי לומר מילה היא קמה והוציאה מפתח מאחת המגירות שליד השולחן שלה, היא נעלה את דלת חדרה וכעת חזרה לשבת מולי, הכאב ניכר בבירור במבטה הנוגה.
"למה לעזאזל את מתעלמת ממני?" שאלתי שוב בתקיפות, אהובתי שתקה לרגע ושיחקה קלות בשיערה היפה – לא רציתי להכאיב לה אבל מבחינתי לא הייתה שום אפשרות מלבד חזרה לקשר מהעבר.
"אתה לא מבין את זה, הא אביתר? אנחנו לא יכולים להיות יחד, פשוט אי אפשר." היא אמרה בעצב וכמעט בכתה, הנחתי את ידי על כתפה והבטתי עמוק לתוך עיניה המושלמות, היא לא התנגדה לזה, היא רק הסמיקה בלחייה ושתקה, ידעתי שהיא משתוקקת לזה, פשוט ידעתי.
"אנחנו יכולים, אלינור, אם רק נרצה אנחנו נוכל, מתוקה שלי." לחשתי לה וכעת ליטפתי את שיערותיה בעדינות, היא נשכבה על כתפי ובהתה בי בתמימות כובשת, הסמקתי בלחיי כעת.
"אתה חמוד, אבל זה מטורף. אם אריאל תראה מה אתה עושה היא מיד תספר להורים שלי ואז אתה גמור… וגם אני…" היא אמרה וצדקה, אבל אני הייתי כל כך חדור מוטיבציה, לא נתתי לסכנה להפחיד אותי ולו לרגע.
"אז נדאג שאף אחד לא ייראה." השבתי, אלינור לא הבינה.
"מה?"
"נברח." אמרתי לה.
"אתה באמת משוגע, איך לעזאזל אתה רוצה לברוח כשלכל אחד מאיתנו יש חיים משלו להמשיך לחיות כאילו כלום לא קרה?" היא התפלאה, בתגובה לכך נתתי לה נשיקה על הלחי וניסיתי לחשוב על תשובה – אלינור בתגובה התמוגגה מהנשיקה וחייכה אליי בהתרגשות, איזו חמודה היא.
"נברח רק לסוף שבוע, הרי אין לנו כלום בשישי ושבת, תחשבי על זה. ויש לי מקום מעולה ללכת אליו." אמרתי בחיוך, אלינור חייכה בחזרה וכעת הרימה את ראשה והזדקפה במקומה, שנינו ניסינו לחשוב על דרך פעולה.
"ואיך אתה מצפה לברוח מכאן?"
"ניקח מונית, יש לי כסף כאן. אני רוצה שניסע לבית של סבא וסבתא שלי בכרמי יוסף, ליד רמלה, ושם נהיה יחד עד תחילת השבוע הקרוב…" אמרתי, אלינור הסתכלה עליי כאילו זה עתה נפלתי מהירח, היא בעצמה לא הבינה כיצד ניסע מרחק כזה גדול ובשביל זמן כל כך קצר – ולמה חשבתי על סבא וסבתא שלי? ובכן אני סיפרתי להם על האהבה שלי כלפיה לא מזמן והם דווקא קיבלו את זה די יפה וחשבו שזה הגיוני, הם יוכלו לקבל אותנו ולהסתיר אותנו עד שהסערה בקרב המשפחות שלנו תדעך – ואז נוכל להסביר הכל ולהבהיר את המצב ואולי נצא מזה בשלום, אני יודע שזו תוכנית מופרכת אבל מצד שני הרגשתי שאין לי ברירה אלא לעשות את זה, גם אם אני אכשל ואאבד הכל.
"אתה פסיכי, שניסע לרמלה? אתה יודע איזו מהומה תהיה כאן אם שנינו נלך? עוד יכולים לחשוב שאתה חטפת אותי ואז אתה תשב בכלא, זה מה שאתה רוצה?" אלינור נבהלה, התכוננתי להסביר לה הכל מחדש.
"לא יחשבו שחטפתי אותך, ואם יחשבו אנחנו נוכיח שזה לא היה ככה ושאת באת איתי בהסכמה. אל תדאגי, מתוקה, הכל יהיה בסדר." אמרתי, אלינור עדיין לא קיבלה את זה בדיוק אבל היא בחרה דווקא להנהן בראשה, בסופו של דבר יצאנו שנינו מחדרה והלכנו לאכול ארוחת בוקר עם כולם – ואז, לקראת הצהריים הגיע הרגע הגדול, ידעתי שאני צריך לשכנע איכשהו את הוריה שאנחנו הולכים סתם להסתובב ביישוב ואז ברגע המתאים נמצא מונית ונסתלק מכאן – ידעתי שזה יהיה קשה אבל לא היה לי אכפת, זו הייתה המערכה האחרונה, ואני לא מתכוון להפסיד אותה…