המאניה ואני.

נקודה שחורה קטנה
בתוך רצף ההיגיון שלי
שתופחת וגדלה
ומכסה את כולו בכתם ענקי

פער בתודעה שגדל ונפרם
עד שהוא יכול להכיל בתוכו דברים
אותי למשל
וככה הם פשוט נופלים לתוכו

ואני בתוכו
והוא בתוכי
החור השחור
בולס ויורק אותי החוצה

פיר התהום הרותחת שלי
הלוך ושוב, חגה סביבו
תוהה אם לקפוץ
עד שהוא גדל ולא נותרת ברירה

וכאן מלמעלה, בעיניים מבינות
אני רואה שאי אפשר להאשים את הנקודה
הרי היא כל כך קטנה.
אני זו שמייחסת לה חשיבות של כתם.