חיי טינופת

אישה הייתה, וחולה היא מאוד.
קצה הקרב שטף ממנה כל הוד.

גלמודה האישה, ואין לה אחד לחזק את ידה,
כל חייה הייתה היא מן החברה מנודה.

בעודה פעוטה נטשוה הוריה בראות הזוועה,
טינופת שכזו באף לב לא הייתה מעוררת קנאה.

ואך כשבגרה הילדה במעט,
נערה מכוערת הפכה היא כמעט.

צמאה אז הייתה ככל הנשים,
לאהבה ראשונה משכרת חושים.

אולם אהובה (לכאורה) אותה דחה בבוז מעליו,
וצלקת השאיר לה, שנראית עד עכשיו.

מאז כאמור, אותה המפלצת חיה בבדידות,
מעת לעת מתמרדת נפשה וחושקת למות.

רגשותיה הלמו בה בכל יום בכוח,
לאומללה שבורת הלב לא נתנו הם מנוח.

דמעות הגועל מאורתה בקבע הציפו,
דעתם של שכניה אחת הם הקציפו.

זרקוה החוצה, לחושך, לקור,
המטרד הם סילקו- השאירו מאחור.

האישה שכל חייה הייתה לדחויה,
עכשיו ברחוב נשמע קול בכייה.

וכשחדלה מיבובה מעורר הבחילה,
מחפשת מזור החלה היא באפלה.

המרפא האמור לעולם אין היא מצאה,
וכמו לליבה, למחלתה לא ניתנה לה כל הבראה.

רצוף היה משעול המסכנה באנשי השטן,
וכעת למעללי האכזרים התגלה הקורבן.

חיי הטינופת בלתי נסבלים הם היו,
עליה מלאכים בשמיים לעולם לא ריחמו.

בכזאת בדידות נוראה נאלצה היא לחיות.
הדמעות- ברזן לא נסגר, השיערות בכאב נתלשות.

אף לא אחת נראה בחייה שביב של תקווה,
ואולי משום כך, כעת, זיו חייה כבה.