מנהיגי אוקלוקס-פרק 1

אני מתעוררת בבית הוריי, זאת הפעם האחרונה שזה יקרה. חלחלה עוברת בגופי כשאני מבינה את מה שעובר להתרחש בשבועות הקרובים, אולי אפילו חודשים. מי יודע?
אני משפשפת את עניי ומורידה את רגליי הצנומות לרצפה הקרירה, הן מכוסות בכותונת הארוכה שלי אך אני עדיין יכולה לראות את כפות רגליי הבהירות. אני קמה ומתמתחת, האור מסתנן דרך חריצים קטנים בתריסים המוגפים שלי. השינה שלי הייתה טרופה וראשי כואב עד מאד, אני לא יודעת איך אעבור את היום הראשון של המבחן. אני הולכת לכיוון החלון היחידי בחדרי ופותחת את התריסים, האור מציף את החדר הקטן ואני מתבוננת החוצה על אורבאן. עגליות רתומות לסוסים מכאניים מסתובבות בכביש מתחת לביתי וכמה סוחרים מוכרים את סחורתם מתוך קופות מתכתיות וזהובות, חלקם משמיעים מוזיקה נעימה ושקטה מפטיפונים אוטומאטיים.
"את התעוררת בדיוק בזמן אלכסנדרה." קולה החלוש והמתוק של אימי נשמע מאחורי, אני מסתובבת לפנות אליה והיא מחייכת לי בחמימות.
"בוקר טוב אמא, איך את ביום זה?" שיחת החולין המנומסת כבר מתגלגלת באופן טבעי מפי, כל חיי הורגלתי להתייחס בכבוד להוריי ולמבוגרים ממני. גם אם אני באופן טכני גם מבוגרת, אני עדיין הילדה של אבי ואימי ועליי לכבד אותם.
"אני מרגישה נהדר, תתלבשי בבגדים נוחים אלכסנדרה. אביך מחכה לנו בחדר האוכל." אומרת אימי ומחייכת אליי שוב, אני מחזירה לה חיוך והיא סוגרת את הדלת של חדרי אחריה. אני נאנחת ופותחת את ארון הבגדים שלי, רוב הארון מלא בשמלות נשיות ואלגנטיות, אך לקראת היבחנותי לתפקיד מנהיגי אוקלוקס אימי ביקשה מהתופרת להכין לי בגדים מיוחדים. אמנם הבגד נראה כמו חולצה פשוטה וחצאית ארוכת מתחת לחצאית ישנו מכנס של גבר והיא תפורה כך שאוכל לנתק את החצאית. אני לובשת את בגדיי החדשים ויורדת לחדר האוכל שם מחכים לי אימי אבי ודודי תום.
"בוקר טוב אבא, מה שלומך בבוקר זה?" שאני שואלת כשאני נכנסת לחדר האוכל ואפילו עוד לפני שאני לוקחת את מקומי לצד אימי, אבי פונה אליי במבט אטום מראש השולחן כשכוס קפה בידו.
"שלומי מצוין, טוב לראות אותך בבגדים החדשים שאימך קנתה לך אלכסנדרה. הם מחמיאים לך מאד." אבי אומר ולוגם מכוס הקפה שלו.
"תודה אבא," אני אומרת בנימוס ופונה לתום, אחיו של אבי "ואתה תומאס?" תום מחייך אליי באושר כשאני שואלת אותו, הוא מרים את ידיו ומתחיל לסמן לי את דבריו.
'שלומי מצוין אלכסנדרה, בהצלחה היום במבחן.' דודי תום נולד אילם, אבי אחראי עליו עכשיו לאחר שסבי וסבתי מתו לפני שנתיים כיוון שהוא אחיו הגדול וקרוב המשפחה היחיד שלו.
"תודה תומאס." אני אומרת בנימוס ומתחילה לאכול את האוכל שמוגש לי על ידי המשרת המכאני, גלגלי השיניים שלו נוקשים בחוזקה ואני פונה לאבי.
"אבא, אם זה לא תהיה הפרעה אני אוכל לשמן את הגלגלים של באקס לפני שאעזוב למבחן?" אני שואלת ואבי מביט עליי במבט מבועת.
"למה שתסכני את עצמך בלעשות דבר כשזה? תני לתומאס לעשות זאת, הוא מתקן את הדברים האלה כעבודה." אבי לוגם מהקפה ולוקחת את העיתון שמוגש לו.
'אני אטפל בזה אלכסנדרה, את תנוחי עד שיבואו לקחת אותך למבחן.' מסמן לי תום ואני מחייכת ונותנת לו תודה אילמת,אני מרגישה מאד קרובה אליו. היינו קרובים עוד לפני שעבר לגור איתנו בבית, כשהיינו מבקרים את סבי וסבתי כשהייתי עוד קטנה הוא היה משחק איתי כל הזמן והוא לימד אותי כל מה שאני יודעת על רובוטיקה ומכאניקה. למרות שאני לא אמורה להתעסק עם הדברים האלו אחרי שאבי אסר עליי ללמוד אותם בבית הספר. אם לא היו בוחרים אותי למבחנים הוא היה גורם לי ללמוד מקצוע כמו תפירה או לעבוד יחד עם אימי אצל דוקטור בראון במרפאה שלו. המשך הארוחה מתרחשת בשקט, כשאני מסיימת אני מבקשת רשות לעזוב ועולה למעלה לחדרי היכן שהמזוודה שארזתי אתמול כבר מחכה לי. אני מרימה את הידית ויורדת בצעדים מהירים ושקטים למטה, אימי ואבי מחכים ליד הדלת ולידם תום.
"אלכסנדרה, בואי." אימי אומרת ופותחת את ידיה לרווחה, אני מקבלת את החיבוק החם שלה ומרגישה את ידו של אבי מברישה את שיערי הארוך.
"אני רוצה שתדעי שאני מאד גאה בך אלכסנדרה," אומר אבי בקול מחושב ועמוק "לא הרבה נבחרים למבחנים ואפילו פחות עוברים אותו. אבל אני בטוח בכל מאודי שאת תצליחי, שאת תהיי אחת ממנהיגיה הבאים של אוקלוקס." מילותיו מעלות דמעות בעיני וגוש בגרוני.
"תודה אבא, אני אוהבת אותך." אני אומרת והוא מצטרף לחיבוק שלנו. לאחר כמה רגעים נשמע הצילצול המוכר שנשמע ברחבי העיר כל שנה, הצלצול שמודיע כי על הנבחרים למבחן מאורבאן יש עשרים דקות להגיע לכיכר הראשית אחרת יפסלו מהמבחן.
"לכי עכשיו אלכסנדרה, שלא תאחרי." אימי אומרת ומסדרת את שמלתה, אני מביטה בה. מנסה לשנן את תווי פניה הרכים, איך שיערה האדמדם גולש בתלתלים רכים על כתפיה הצנומות, את חיוכה המאיר שחושף שורה של שיניים ישרות ולבנות, את עיניה הכחולות כמו השמיים שתמיד מלאות שמחה כשהיא רואה אותי.
"טום ייקח אותך לכיכר," אומר אבי ואני מפנה את מבטי אליו "רק כדי שנהיה בטוחים שלא תאחרי." הוא ממשיך ומרצין את פניו שוב. הוא עדיין בחלוק שלו אבל אני יכולה לדמיין אותו בחליפה שלו, עומד גבוה וחסון למול השופטים בבית המשפט, מנסה להגן על חפי הפשע. עיניו ירוקות בהירות ושיערו חום בהיר, הוא לא התגלח כבר המון זמן וזה מתחיל להיראות על פניו. תום מנופף לי שאביט בו ומתחיל לסמן לי במהירות.
'אני אכין את הכרכרה, יש לך עוד כמה דקות להיפרד מהבית.' הוא מחייך ויוצא מהדלת לכיוון הכרכרה והסוס המכאני שנחים למול הדלת.
"אני אתגעגע אליכם מאד, ואני אנסה לשלוח לכם גלויה כשיזדמן לי." אני אומרת ואימי מנגבת דמעות מפניה, אבי נאנח ומלטף את פניי ברכות.
"מי היה חושב שהתינוקת הקטנה שלנו תיבחן להנהיג את אוקלוקס?" שואל אבי ואימי צוחקת קלות. אני ממש לא תינוקת, בגיל עשרים ואחת אבי היה יכול להחליט שאתחתן עם מי שליבו יחפוץ. למרות שאימי מאמינה שאני צריכה לבחור לבדי עם מי אתחתן בשנים האלו זה לא הדבר הכי מקובל בעולם, וחוץ מזה אין אף גבר שאני מעוניינת בו. קול הצפצפה של הכרכרה מזיז אותי במהירות ואני לוקחת את ידית המזוודה שלי ומרימה אותה לצידי, אני נותנת להורי חיוך אחרון ויוצאת מהדלת לכיוון הכרכרה. משהו בה נראה לי מוזר, הסוס אינו רתום אליה.
"תום, איפה הסוס?" אני שואלת ורואה את ראשו מציץ עם חיוך רחב מחלון הכרכרה.
'אני עשיתי כמה שיפורים ונראה לי שהצלחתי להמציא כרכרה שלא דורשת סוס, בואי ואראה לך.' הוא מסמן ויוצא ממושב הנהג. הוא לוקח את המזוודה מידי ומניף אותה לאחורי הכרכרה. הוא פותח לי את הדלת ועוזר לי לעלות, הוא חוזר לשבת ומושך ידית זהובה. קול מחריש אוזניים של מנוע מתחיל והכרכרה מתחילה לנוע.
"וואו תום." אני צוחקת והוא מחייך ומתחיל לכוון את הרכב בתנועה בכביש. אחרי כמה דקות של נסיעה אנו מגיעים לכיכר העיר, עומדים שם כבר כמה נשים וגברים ומחכים עם המזוודות לידם. תום טופח על כתפי ומחייך אליי.
'אני רוצה לתת לך כמה עצות בנוגע למבחן.' הוא מסמן ועל פני נופלת ארשת פנים מבולבלת.
"מה אתה יודע על המבחנים תום?" אני שואלת ותום מביט מסביב כדי לראות שאין איש הצופה בנו.
'אני עבדתי בשביל מנהלי המבחן לפני שנתיים, אני חייב להזהיר אותך.' הוא מביט שוב סביבו ומנמיך את ידיו כך שלא יראו אותן מבחוץ כשידיו נעות במהירות כדי ליצור את המילים שפיו לא יכול ליצור. 'המבחן מאד מסוכן סנדרה, כך גם חלק מהאנשים שמשתתפים בהם. אל תבטחי באף אחד מהקבוצה שלך, יש כאלו שיעשו הכל כדי לעבור את המבחן. גם אם ההצלחה שלהם תלויה בכך שאחרים יפסלו בגללם, חלק מהם הורגים בשביל ההצלחה סנדרה.' מוחי לא מצליח לקלוט את דבריו, נבחנים הורגים אחד את השני?!
"תום, למה אתה אומר לי את זה?" אני שואלת והוא מביט על הנבחרים למבחן שנאספו בכיכר.
'אני פשוט רוצה שתיזהרי, אני לא רוצה לאבד אותך סנדרה.' הוא מסמן ודמעות עומדות בעיניו, הוא מחבק אותי בחוזקה ויוצא מהכרכרה. הוא מוריד את המזוודה שלי ועוזר לי לרדת, הוא מחבק אותי שוב וחוזר לכרכרה בזמן שאני הולכת לכיוון הנבחרים. איני יודעת למה, אבל הבטתי עליהם אחד אחד, תוהה אם הם נחושים מספיק כדי להרוג מישהו בשביל להיות אחד ממנהיגי אוקלוקס.