עד הרכבת הבאה: פרק רביעי

הוא לא הגיע לבית הספר היום ובהתחלה לא דאגתי, בעיקר בגלל שחשבתי שהוא מאחר.
הבחור הזה מאחר לכל דבר, לא היה אפילו יום לימודים אחד אליו הוא הגיע בזמן, לעזאזל, אני בטוחה שגם לחתונה שלו הוא יאחר בלפחות שעה, דבר שבטח ישגע את הכלה שלו.
אני מניחה שגם לא דאגתי במיוחד בסוף אותו היום, הוא בטח פשוט מצונן או משהו, שום דבר רציני, אבל כאשר גם ביומיים הבאים הוא לא הופיע, אז כבר דאגתי. מה שלא עזר בכלל זו העובדה שהוא לא ענה לשיחות ואסמסים כל הזמן הזה, אני לא רוצה להודות בזה, אבל כבר התחלתי לתהות אם הוא מת.
ביום הרביעי, החלטתי שאני צריכה לעשות משהו, אז שאלתי את המחנכת איפה הוא גר בטענה שאני אלך להביא לו שיעורים והברזתי מחצי יום משום שברגע שהכתובת הייתה בידי לא הצלחתי להתרכז בדבר.
אני מניחה שאפילו לא חשבתי על זה לעומק עד שעמדתי בפתח הדלת שלו ואז, כאשר ידי כבר עמדה לדפוק על הדלת, הבנתי שזה אולי לא הרעיון הכי טוב, אבל זה כבר היה מאוחר מידי, כבר הייתי שם וזה יהיה בזבוז לא להשתמש בהזדמנות הזו.
לאחר שדפקתי בדלת, לקחתי כמה שניות לבחון את הסביבה שלי, הבית היה נורמטיבי לחלוטין, ואני מתכוונת לזה בדרך הכי רעה שיש. הבית הזה נראה בדיוק כמו שאר הבתים סביבו, רעפים אדומים קירות לבנים, אלוהים בטח יש לו כלב והוא אחד מתוך 2.6 ילדים.
אני שומעת צעדים מתקרבים אל עבר הדלת אך אני לא מסתובבת מיד בחזרה לעברה, אלא רק לאחר שאני שומעת אותה נפתחת. אני מניחה שהמוח שלי לא הצליח להבין שהנער בעמד בדלת היה אלכס עד הרגע בו הוא התחיל לדבר.
"מה את עושה פה?" הוא שואל, ומביט סביב, כאילו הוא לא רוצה שיראו אותנו יחד. אני מניחה שאני מבולבלת, בעיקר משום שהוא מעולם לא התנהג אליי כך, אך מצד שני אני באמת לא מכירה אותו במשך זמן רב.
"דאגתי לך," אני אומרת ועוברת על פניו כאשר אני נכנסת אל הבית, אני יודעת שלא הוזמנתי פנימה, אך נראה היה שהוא לא רוצה ששכניו יראו אותי ואני לא הייתי מוכנה לעזוב עדיין כי הייתי צריכה לדבר איתו."ונראה שמסיבה טובה." אני מניחה את ידי על לחיו ומעבירה אותה על חבורותיו. אלוהים, הוא נראה מזעזע, כאילו מישהו דרס אותו שוב ושוב. היה ברור שהוא נזקק לתפרים ואני די בטוחה שיש עוד פציעות שאני לא יכולה לראות.
"מה קרה לך?" אני שואלת לאחר כדקה כאשר אני מבינה שהוא לא עומד לספר לי בעצמו. אני מרימה את מבטי בשביל לפגוש במבטו בתקווה שזה יגרום לו לענות לי אך, הוא אינו מוכן לפגוש במבטי, במקום זאת הוא פשוט בוהה בנקודה כלשהי מעל ראשי.
"היי, מותק, אני חייבת לר-" קול קורא מאחורי ונעצר באמצע המשפט, כנראה בגלל שהאדם ההוא לא ציפה לראות אותי.
"שלום, מי את?" האישה שואלת בזמן שאני מסתובבת לעברה וכאשר אני רואה אותה אני לא יכולה שלא לחשוב שאלכס דומה מאוד לאימו, יש להם את אותן עיניים כחולות ואותו שיער שחור מרהיב.
"אימא תכירי, זאת ניקולט." הוא אומר במין מלמול מוזר, אלוהים, אני מרגישה כל-כך לא רצויה פה, אני צריכה לברוח. נראה שאימו עומדת לומר לי משהו אך אז היא רואה את השעון ומבינה שאין לה זמן לכל זה.
"הייתי שמחה להישאר ולהכיר אותך, אבל אם אני לא אתחיל לזוז בקרוב, אני עלולה לאחר לעבודה." היא אומרת בזמן שהיא עוברת על פניי ומחפשת את המפתחות שלה.
ברגע שאימא שלו יוצאת מהבית השקט כמעט בלתי נסבל, הוא נראה כל-כך לא נוח בסביבתי, אני מניחה שהוא מתבייש בי או משהו. כאילו זה בסדר להיות ידיד שלי במהלך שעות הלימודים אבל מחוץ להם הוא לא רוצה להיראות איתי אפילו. אלוהים, אני לא מאמינה לקחו לי כמעט חודשיים לגלות שהידיד היחיד שלי במקום הזה הוא אידיוט.
"אני צריכה ללכת." אני אומרת בשקט וחולפת על פניו בדרכי החוצה מפה, הוא לא אומר דבר בהתחלה אך כאשר אני מגיעה לדלת הוא מנסה לעצור אותי.
"ניק, חכי." הוא קורה אחרי, אך כל-כך לא אכפת לי כבר, הרגשתי כל-כך נבגדת שלא ראיתי שום סיבה להקשיב לשום דבר שיש לו לומר, פשוט בגלל שזה עומד להיות בזבוז זמן טוטאלי.
"את הבנת את כל זה לא נכון." הוא אומר וזו לא שאלה, אלוהים, כבר הייתי מעוצבנת לפני זה, אבל המשפט האחרון שלו פשוט הפך הכל לגרוע יותר. אני מניחה שאני מחליטה החלטות לא נבונות כאשר אני זועמת, אך אני לא יכולה לומר שלא הגיע לו האכזריות שלי ברגעים ההם.
"אז אולי היית צריך להסביר יותר טוב," אני אומרת בכעס בזמן שאני מתיישבת על האופנוע שלי ומרשה לעצמי לפגוש במבטו רק לרגע אחד, כאשר הקסדה על ראשי והוא לא יכול לקרוא את הרגשות שבטח מופיעים כל-כך טוב על פניי."או לפחות להסביר."