הסוף

אני מביטה בו הולך לכיוונו של אבי ומבינה שהזקנה צדקה, השטן שוכן בבני משפחת קברל.
מעולם לא ראיתי זאת לפני כן, אך כרגע, כאשר הוא ניסה להציל אותי, יכולתי לראות את זה בפניו, משהו בעיניו פשוט מת לפתע, חיוכו נראה כמעט סדיסטי והליכתו כאילו סמלה את הסוף.
גם אבי יכול היה לראות את זה, אני מניחה שבגלל זה הוא ניסה לברוח, אך אני כל-כך קיוויתי שהוא לא יוכל. אני יודעת שזה נשמע אכזרי מצידי, אך לאיש הזה לא מגיעה חמלה, הוא צריך למות מוות מייסר ולסבול בגיהנום לאחר מכן.
כאשר הייתי צעירה יותר, הוא היה נוהג להשתכר ולהכות אותי, הוא היה עושה את זה בלי שום סיבה, בלי שום התגרות מצידי. לפעמים כאשר הייתי מסתתרת ממנו בעליית הגג, נהגתי לחשוב שהוא עושה את זה פשוט בשביל שעשוע, בפעמים ההם גם נהגתי לדמיין כיצד הוא ימצא את מותו, ותאמינו לי שהוא מעולם לא מת בשלווה בביתו.
אני לא יכולה להתיק את מבטי מהם, עיני מטיילות על גופו של אהובי, עוברות על כתפיו הרחבות והחבורות על גבו, גופו היה יצירת אומנות ואני הערצתי אותו אפילו כאשר אגרופו פגש את לסתו של אבי, לעזאזל, זה רק גרם לי להעריץ אותו יותר.
"אני אזהיר אותך רק פעם אחת," הוא אומר וממשיך ללכת אל עברו של אבי, אשר נפל מעוצמת המכה."תתקרב אליה עוד פעם אחת ואני אדאג שלא תוכל לעשות עוד דבר בחיים העלובים שלך."רציתי להגיד לו שאבי לא שווה את זה, אך ידעתי שאם הוא לא יעשה את זה עכשיו, הוא ירגיש שהוא אכזב אותי בצורה כלשהי, אז במקום להרגיע את הרוחות נתתי למלאך הזועם שלי את השיחרור שהוא כל-כך צריך.
ראיתי את רגלו מתרוממת בשביל לבעוט באבי, אך לא מצאתי בעצמי את הרצון לעצור אותו, ולמרות זאת הסצינה הזו הייתה אלימה מידי לטעמי. היא החזירה אותי אל העבר, גרמה לי להיזכר בכל מה שאני רציתי לשכוח ולא עובר זמן רב עד שאני מתחילה לבכות, למען האמת, אני אפילו לא שמתי לב לכך בהתחלה, לא שמתי לב עד שהוא התחיל ללכת לברי עם המבט המודאג ההוא בעיניים שלו.
"היי, אל תבכי," הוא אומר ולרגע הוא נראה כל-כך חסר ישע שבכל זמן אחר הייתי צוחקת, אך כרגע זה פשוט גרם לבכי שלי להתחזק."הכל יהיה בסדר," הוא אומר בשקט, קולו רך ואני מרגישה כיצד הוא נופל על הרצפה לידי ומושך אותי אל תוך חיבוק מבולגן."אני לא אתן לדבר לפגוע בך יותר לעולם." ידיו חמימות סביב גופי ואני פשוט רוצה להסתלק מהמקום הזה, לא רוצה להיות ליד אבי עוד לעולם.
"בוא פשוט נלך מפה." אני אומרת, אך לא מסתכלת עליו, במקום זה אני שולחת מבט אל השמיים זרועי הכוכבים, אלו שהזכירו לי כל-כך את עיניו ולכן לא יכולתי להביט בהם למשך יותר מכצה שניות.
ידעתי שהחל מהערב הזה, אנחנו לעולם לא נחזור למי שהיינו לפני כן, בעיקר משום שאני כבר לא מי שהייתי לפני כן, הוא החזיר לי את הרצון לחיות, לא, סליחה טעיתי, הוא עשה הרבה יותר מזה, הוא החייה אותי .
הדבר המצחיק הוא, שלמרות כל מה שהוא עשה בשביל להציל אותי, הוא עדיין הסתכל עליי כאילו אני אלה.