עד הרכבת הבאה: פרק שלישי

ידעתי שאני מאחר ושניק עומדת לשחוט אותי, זאת אומרת, אלא אם אחשוב על תירוץ ממש טוב בזמן שיקח לי להגיע לבית שלה.
ניק החליטה לקבל את ההצעה שלי לגבי השיעורים במתמטיקה ואני הייתי מאושר בגלל שזה אומר שאני אבלה יותר זמן איתה ופחות זמן בתהיה אם כולם שונאים אותי. זו הייתה תוכנית מושלמת. או לפחות מושלת בתיאוריה בגלל שבמציאות היא לא עבדה בכלל.
נראה שהחיים היו מוכנים לעשות הכל בשביל לגרום לי להרוס את החברות איתה.
נאלצתי להישאר זמן רב יותר בדמות של הזיקית בגלל שוד שהסתבך ולאחר מכן הכתבים לא נתנו לי לעזוב. אני מניח תהיה לי סיבה לאיחור היא תסלח לי, אך שום דבר אינו עולה בראשי ואני כבר עומד מחוץ לדלת ביתה. אני חייב להודות, שהבית שלה היה מרהיב הרבה יותר טוב מכל מה שאני ואימי נוכל אי פעם להרשות לעצמנו.
"למה איחרת?" היא שואלת כאשר פתחה את הדלת בתנופה ואני כמעט קיבלתי התקף לב בגלל שלא הספקתי אפילו לדפוק בדלת לפני שהיא פתחה אותה.
"מסיבות אישיות." אני עונה לה באופן בלתי מתחייב בקול הרגוע ביותר שיכולתי לגייס באותו רגע.
"מה קרה?"היא נשמעת כמעט מודאגת ולרגע אחד אני שוקל לספר לה הכל, פשוט להתוודות בתקווה שהיא תבין, בתקווה שהיא תקבל אותי, אך אני מסלק במהרה את הרעיון ממוחי משום שאני לא יכול לעשות זאת.
"לא משהו חשוב מספיק בשביל להזכיר." אני אומר בסופו של דבר ונשען על מסגרת הדלת כאילו הכל בסדר, אבל האמת היא שאני בוקיש יכול לנשום, מה אם היא תחליט שהיא לא רוצה לראות אותי יותר?
"אנחנו חברים, אנחנו אמורים להיות מסוגלים לדבר על דברים כאלו." היא אומרת ומהניצוץ בעיניה אני מבין עד כמה היא רוצה שזה יהיה אמת, עד כמה היא הייתה בטוחה שזה מה שאמור להיות.
"אני פשוט לא רוצה לדבר על זה בינתיים, בסדר?" אני אומר באנחה ונותן למבטי לשוטט לרגע על פניה, יש בה משהו שגורם לי להרגיש שייך אפילו ברגעים כמו אלו שברור שלא מגיע לי להרגיש כך.
"בסדר." היא אומרת במין קול קטן שאני לא בדיוק מצליח לפענח והיא נכנסת אל תוך הבית, אני מניח שזו הייתה דרכה להתמודד עם העניין, לסחוב את כל הלא נודע הזה אל תוך השטח הביתי שלה, בשביל שגם אם זה יתפוצץ לפחות היה לה יתרון מסויים.
"רוצה לשתות משהו?" היא שואלת ומתחילה ללכת אל עבר המטבח, או מה שאני מניח לפחות שהוא המטבח.
"לא, תודה." אני אומר ומנסה לשלוח לעברה חיוך חמים, אך אני כל-כך מותש שאני אתפלא אם חייכתי אליה בכלל.
כאשר אני נשאר לבדי בסלון אני מתחיל לבחון את המקום, פשוט בשביל לגלות כמה שאומר על ניק, כי היא לא מוכנה לגלות לי כמעט דבר על חייה.
אני מביט באחת התמונות על המדף ולא יכול שלא לשים לב כמה מושלמת המשפחה שלה נראית. אני לא מדבר על מושלמת באופן החיצוני, מהמשפחות המרוחקות ההן שנפגשות רק בשביל לייצר תמונות מושלמות, לא, התמונה ההיא הייתה כאוס מושלם. שני הבנים צחקו על נערה מסכנה שנראית רטובה לחלוטין כאשר לרגליה דלי ריק וכלבלב שנראה מאושר. היה כמעט קשה לא לרחם על הנערה בתמונה, אך יכולתי לראות חיוך שובב בקצה שפתיה וידעתי שזו הייתה ניק למרות שהיא לא דמתה לה כמעט, שיערה היה חום שם, כמעט ערמוני, אני מניח שזו הייתה תמונה ישנה.
הייתי כל-כך עסוק בסצינה הקטנה ההיא שכמעט ופספסתי את ההורים, אשר היו בעלי תגובות שונות, האישה נראית משועשעת בדיוק כמו הילדים, אך הבעל, הוא נראה מודאג, כאילו הוא לא בטוח שזה היה רעיון טוב.
"הם אימצו אותי כאשר הייתי בת 3," קול מאחורי אומר וגורם לי לקפוץ במקומי, אני לא יודע אם זה בגלל שאני מותש, אך באמת שלא שמעתי אותה מתקרבת."למקרה שתהיתה למה אני לא דומה להם." קולה שקט ומסוכן, מזהיר אותי לא להמשיך לחקור, אך שנינו יודעים שאני טיפש מספיק בשביל להתעלם מנימת קולה. לא הבנתי למה היא אמרה שהיא לא דומה להם, הילדה בתמונה נראית כל-כך שייכת, ולא רק מבחנת מראה, שפת הגוף של הדמויות הראתה שהם כולם משפחה אחת.
"זאת לא את בתמונה?" אני שואל בבלבול ומצביע אל עבר הילדה הרטובה, אם זאת היא, היא בטח הייתה בת 12 או 11 בתמונה ההיא. היא נראית כל-כך שונה עכשיו, עם שיערה הארוך והבלונדיני שלה ועורה החיוור.
"כן זאת אני," היא אומרת ומשחקת עם קווצת שיער בגוון פלטינה." זו הייתה התקופה בה צבעתי את שיערי בשביל לדמות להם," היא אומרת ובוהה בתמונה כאילו היא הייתה עושה הכל בשביל לחזור לזמן ההוא."כאשר פחדתי שאם לא אהיה הנסיכה הקטנה שהם תמיד חלמו עליה הם יחזירו אותי חזרה." את המשפט האחרון היא אומרת בשקט כאילו אני לא אמור לשמוע את זה, כאילו היא אומרת את זה יותר לעצמה מאשר לי. אני לא יכול לדמיין את הרגשות שעמדו מאחורי המשפט האחרון, היא הרגע הודתה שהיא כל-כך פחדה שהם לא ירצו אותה שהיא עשתה הכל בשביל להישאר.
אני לא יכול לדמיין איך זה להרגיש ככה במשך הילדות, מעולם לא הרגשתי כך, אימי תמיד דאגה להזכיר לי כמה אני רצוי, אך מצד שני אני הייתי הנס הקטן שלה, הילד שהיא כל-כך ציפתה לו.
"איפה כולם עכשיו?" אני שואל, בעיקר מתוך סקרנות, בגלל שהבית נראה ריק, כמעט כאילו חי בו רק אדם אחד ולא חמישה. למען האמת, הבית הזה נראה כאילו איש לא גר בו, בגלל שמהכרותי עם ניק, היא אחד מבני האדם היותר מבולגנים שפגשתי בחיי ואין מצב שהבית המצוחצח והמסודר הזה הוא מקום מגוריה.
"מארק מת בשנה שעברה,"היא אומרת ומצביעה על אחד הבנים בתמונה."ואחרי זה המשפחה פשוט התפרקה." קולה היה תמציתי, כאילו היא סיפרה את הסיפור כבר מאות פעמים, או שהיא עשתה עליו חזרות. משהו בקולה היה יותר מידי בסדר, כאילו כל הסיפור הזה לא קשור אליה, אך ברגע שהבטתי בעיניה, ידעתי שזו רק מסיכה. אני לא בטוח אם זה היה צעד חכם, לא ידעתי אם הגענו לשלב ההוא בחברות הזו, אך באותו הרגע לא היה אכפת לי, פשוט חיבקתי אותה.
היא הייתה נוקשה בהתחלה, כאילו לא בטוחה מה היא אמורה לעשות אך לאחר רגע, היא התרפקה בחיבוקי, אך היא לא בכתה, אפילו לא קצת. לא שזה היה ענייני, כל אדם מתמודד עם דברים אחרת ואני בהחלט לא עומד להפריע לה בשלה.