אהבה עיוורת – פרק שמיני!!

נראה לי שהגעתי לגן עדן. אני מרגישה בעננים. מה אני צריכה יותר מזה בחיים? עכשיו, כשפתיו של נייט על שלי, מתאימות את קצב תנועתן לקצב תנועתן של שפתיי, נעות בתיאום מושלם, כאילו נועדו להתחבר ביום מן הימים… ופתאום זה נגמר. הרגשתי איך לאט לאט התנתקנו אחד מהשני, אחרי שכמעט הפכנו לגוף אחד. פקחתי את עיניי בזהירות והתבוננתי בו. גם הוא פקח את עיניו, מביט בי בעיניים בורקות מתחת למשקפי הראייה הגסים שלו. ככה לפחות חשבתי. עד שלפתע הוא החל לנוע בכיסאו בחוסר נוחות, מתחמק ממבטי.
"מה קרה?" שאלתי אותו בתעוזה. הוא החזיר את מבטו אל עיניי, אך בקושי יכולתי להבין אם הוא מסתכל עליי ממש או מסתכל דרכי, כאילו לא הייתי שם. "נטלי, זה לא היה אמור לקרות… את התלמידה שלי ואני המורה שלך. זה לעולם לא יוכל לקרות. שלא נדבר על העובדה שאני עיוור ואת… את נורמלית." ענה בעצבות. הייתי בהלם. זה באמת מה שהוא חושב עליי? שבגלל שהוא עיוור אני אוותר עליו ככה? "תגיד לי, מי אתה שתקבע בשבילי מה אני רוצה ומה לא? אז מה אם אתה עיוור? אתה לא מבין שזה לא משנה? כששני אנשים רוצים זה את זה… שום דבר לא יכול למנוע מהם להיות ביחד!" כמעט צרחתי עליו. לרגע שכחתי שישבנו בספרייה, וכשהתבוננתי לצדדים יכולתי לראות מבטים סקרניים מאנשים שונים שישבו וקראו. "נייט… אני לא מבינה אותך," התחלתי להגיד, "אתה כל הזמן שולח לי מסרים סותרים… אתה צריך להחליט מה אתה רוצה.. כי אני לא רוצה להיות משחק שלך.. אני רוצה אותך לעצמי… את כולך.." לחשתי בביישנות. נייט התקרב אליי במעט והרים את ראשי עם ידו.
"נטלי…" התחיל להגיד והתקרב אליי שוב. שפתינו היו כל כך קרובות. יכולתי להרגיש את נשימתו על פניי. דפיקות הלב שלי הגיבו מיד בחייתיות. אני פשוט לא יכולה להפסיק להתרגש מהקרבה שלו אליי. ואז. הוא עצר. ככה. כל כך קרוב. אך בפנים? מרוחק כל כך. "נטלי. זו הייתה טעות. אני מצטער. לא רציתי להטעות אותך. זו הייתה שגיאה שלא תחזור." נייט התרחק ממני במהירות והחל לארוז את דבריו. "נייט אני לא מבינה מה קרה… זה הרגיש לי כל כך נכון…" אמרתי והרגשתי איך דמעות מאיימות להופיע בעיניי. לא רציתי לבכות מולו כי ידעתי שבעיניו זו תהיה חולשה. אני צריכה להיות חזקה. "נייט." אמרתי בביטחון, ושמתי את ידי על ידיו. הוא עצר לרגע ושב להרים את ראשו אליי.
"אני ידעתי שזה זה מהרגע הראשון שראיתי אותך במרפאת העיניים. אני פשוט ידעתי שזה זה. וכשפגשתי אותך בבית הספר, ידעתי שהגורל לא סתם הפגיש אותנו שוב. הכל נעשה מסיבה כלשהי בעולם. אני לא מוכנה לוותר עליך. אני רוצה שתענה לי בכנות. אתה מרגיש אליי משהו?" שאלתי ברצינות.
הרגשתי שעבר כל כך הרבה זמן עד שהוא ענה. נצח. אך לבסוף…. לבסוף הוא ענה.
"לא. אני לא מרגיש אלייך כלום. אני לא יודע מה הבנת ממני אבל מה שזה לא יהיה, טעית. לא תמיד צודקים, זה בסדר חמודה. את עוד תגדלי ותביני שלא כל הנוצץ זהב הוא. וחוץ מזה…" "חוץ מזה," הפסיקה אותו לפתע מרי שהגיחה מפינה כלשהי בספרייה, "אני ונייט ביחד. שמעת על זה כבר? על מה אתם מדברים בכלל?" שאלה כדרך אגב ונתנה לנייט נשיקה חטופה על השפתיים. הרפיתי במהרה מידיו של נייט והרחקתי את כיסאי עד כמה שאפשר. "אממ.. אנחנו? אנחנו פותרים בדיוק כמה תרגילים במתמטיקה." ענה לה נייט בגמגום. "כן," חזרתי אחריו, "ובדיוק סיימנו." המשכתי וקמתי ללכת. "נטי!" שמעתי את נייט קורא לי מרחוק אבל אני? אני כבר הייתי במקום אחר. בגיהינום הפרטי שלי.