מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 24

-אושן מייקלסון-

מאז שג׳ונתן ואלכס עזבו את העיירה וטסו לקצה השני של העולם למלחמה כולנו התפרקנו.
בקושי נפגשנו בשבועות האחרונים.
לכן רוז הזמינה את כולנו לארוחת ערב אצלה בבית כדי שלא נאבד אחד את השני אחרי כל השנים.
אוויר הערב הצונן נשב והעיף את שערי, עשיתי את דרכי מביתי לביתם של רוז וג׳ון שבהמשך הרחוב.
אני חושבת שלרחוב הזה יש כוחות משלו, להחזיק את כולם כאן ולא לתת לנו לעזוב.
ביתי במרחק של כמה דקות בודדות מביתם, אני פוסעת על המדרכה הישנה שניצבת פה כבר שנים.
האורות של מנורות הרחוב מפיצות אור בהיר ורך מעל ראשי, מאירות את החשכה השוררת מסביב.
אני מגיעה אל הביניין בו הם גרים, תחילת הרחוב איפה שבית המשפחות שלנו – בתי קרקע רגילים, רק המשך הרחוב בקצהו כמה בניניים בודדים.
דין כל כך חסר לי, אין יום ואין רגע בו אני לא חושבת על פניו ומה היה קורה אם היה חוזר וממלא את הבטחותיו.
הכל היה נראה אחרת עכשיו…
אני נכנסת אל הביניין, דירתם בקומה השלישית, אין מוותרת על המעלית ועולה במדרגות.
הלוואי הוא היה פה עכשיו, קשה לי להתמודד עם האבל הנורא, הלוואי יום אחד ימצאו אותו בהרי אפגניסטן חלש, פצוע וזועק לעזרה.
אבל אני יודעת שזה לא יקרה, כי כבר קברנו גופה.
אני נכנסת אל הדירה בלי לתקתק על הדלת, כולם כבר נמצאים ומפוזרים בדירה הקטנה.
רוז במטבח עסוקה בלבשל, ריחות מדהימים התפזרו בכל חלל הדירה.
תומאס ולוק ישבו בסלון שותים מבקבוקי בירה ומשחקים עם מיילי התינוקת הקטנה.
רק ליסה הייתה חסרה ברקע.
״היי״ אני מחייכת אל עבר תומי ולוק שישבו ביחד, כנראה שהם השלימו, אני כל כך שמחה לראות אותם שוב ביחד, החברים הכי טובים.
אני מתיישבת בניהם ולוקחת את מיילי הקטנה מהם, מניחה אותה על ברכיי, היא מחייכת חיוך קטן ומתוק כל כך.
״איפה ליסה?״ אני שואלת את לוק ותומי שיושבים משני צדדי, שקט רועם השתלט עליהם לפתע.
״אופס״ מלמלתי בשקט, כמעט שכחתי שאני כל כך חסרת אחריות מאז המוות של דין.
״היא עזבה״ רוז נכנסת אל הסלון ומחייכת חיוך קטן, אני מרימה אליה את מבטי מופתעת.
״מה זאת אומרת עזבה?״ אני שואלת אותה מבולבלת, היא סימנה לנו בידה שהאוכל מוכן ושנבוא אל שולחן האוכל הערוך מכל טוב.
רוז היחידה מבין כולם שבאמת יודעת לבשל טעים.
״כן, היא רצתה התחלה חדשה״ אמרה במשיכת כתפיים, הנהנתי אלייה מבולבלת ולא כל כך מבינה אך לא מוסיפה דבר על העזיבה המוזרה.
״הכל נראה כל כך טוב! אני לא יודע מאיפה להתחיל…״ אומר לוק ולוקח ראשון מהאוכל המדיף ריח מדהים.
״לא לוק!״ צחקה רוז ונתנה לו מכה קטנה על היד, כולם צחקו מסביב לשולחן הקטן והעמוס.
״אתה מברך״ חייכתי אליו חיוך קטן וערמומי, רוז היחידה שבאמת מקפידה על הדברים האלה.
אני ישבתי מצד אחד של השולחן הקטן והמרובע, לצידי השמאלי תומי, רוז ולוק ישבו מולנו מהעבר השני של השולחן העמוס.
שלבנו את ידיינו אחת בשנייה ועצמנו את עיניינו.
״אז תודה אלוהים על שהענקת לנו את המשפחה הזאת, חברים שהיו לצידנו תמיד גם ברגעים קשים ותודה על שבירכת את ידייה של רוז שרק היא יודעת לבשל אוכל כל כך טעים״ גיחך לקראת הסוף ופקח את עיניו הכחולות, בהירות וזוהרות.
״אמן…״ מלמלנו כולנו מגחכים, מעמיסים על צלחותינו מהאוכל המגרה והטעים.

עמדתי במרפסת הקטנה שבדירתם של רוז וג׳ונתן, כמעט כל העיירה נשקפה למולי, הפארק הגדול והאפל בשעות אלו של הלילה, שורות שורות של בתים ורחובות.
נקודות נוצצות ומוארות ממנורות הרחוב הרבות.
שלוו פה.
אני שומעת את דלת המרפסת חורקת ונפתחת מאחוריי, אני לא מסובבת את מבטי.
צעדים שקטים נשמעים באוזניי עד שלבסוף לוק נשען על מעקה המרפסת לצידי.
הוא הגיש לי בקבוק בירה ירוק, קר וצונן, שנוזל חום-צהבהב מילא אותו.
״איפה כולם?״ אני שואלת אותו ולוקחת את הבקבוק הקר מידיו החמות.
״הזעיקו את תומי אל תחנת הכיבוי ורוז מנסה להרדים את מיילי״ הוא אמר לי ופותח את בקבוק הבירה שלי בידיו החשופות.
״סקסי״ אני מגחכת ונותנת לו דחיפה קטנה , הוא צוחק למשמע דבריי ומניד בראשו, פותח את בקבוק הבירה שלו ולוגם ממנה.
עשיתי כמותו, לוגמת את תכולת הבקבוק הקר לפי בשלוקים קטנים.
״את נראת עייפה…״ הוא אומר לי לאחר כמה רגעים של שקט בהם רק הבטנו על הנוף המשתקף.
״אני באמת עייפה״ אני מצחקקת, אבל אני יודעת שלא לזה הוא התכוון, הוא התכוון לכך שאני נראת מיואשת, עייפה מהחיים בלי דין.
״אושן…״ הוא מתחיל לומר לי, אני כמעט כל הזמן שוכחת שפעם היו לי רגשות ללוק, אני זוכרת את הימים ההם בקיץ שעבר, שהייתי מתפללת שיסתכל לעיניי ויראה מה אני באמת מרגישה.
אבל מאז שהכרתי את דין זה מרגיש כאילו הכל קרה בחיים אחרים, לפני נצח נצחים.
״הכל בסדר לוקאס, באמת״ אני אומרת לו בכנות, אני יודעת שהוא נפטר, מת, אני לא צריכה מילות עידוד.
אני אתגבר, לאט ובזמן שלי, גם אם זה יקח לי שנים…
הוא נושק קלות למצחי ומחבק אותי בזרועה אחת גדולה ושרירית, כעת הוא לא יותר מאח גדול ומגונן בשבילי.

___________

-ליסה בל מיראנדר-

במשך יום שלם נהגתי בלי הפסקה, רק עוצרת כל כמה שעות לתדלק את הרכב השחור שלי.
הגעתי אל עיירה קטנה ומרוחקת, אפשר להגיד שבמובנים מסויימים היא כל כך דומה לעיירה הקטנה שבה גדלתי.
נכנסתי לבר קטן במרכז העיירה, אני מניחה שבגלל הדימוי הכל כך עצום לעיירה ממנה באתי החלטתי להישאר כאן.
התיישבתי על כיסא בר גבוה ומרופד בעור אדום, מסתכלת על כמות האנשים הנמצאת במקום הקטן.
אולי שישה גברים שנראים כל כך שיכורים, כמה זקנים וזוג צעירים שישבו בפינה מרוחקת וצחקו בקול רם.
״סוף סוף פנים יפות״ הברמן התקרב לעברי וחייך חיוך קטן החושף טור שיניים לבנות וישרות.
הבטתי על פניו, שיער חום פרוע ועיניים ירוקות הביטו לתוך עיניי.
״אפשר בבקשה וודקה?״ אני שואלת בחיוך קטן ומזויף, מנסה להסתיר את כל מה שמתחולל בתוכי.
״את לא מכאן…״ הוא אומר בהחלטה ומוזג לתוך כוס זכוכית נמוכה משקה אלכוהולי שקוף.
״אני רחוק מכאן האמת״ אני מחייכת ומרכינה את ראשי אל הכוס שהוא מגיש לי, שותה שלוק גדול מהמשקה החריף.
״אז את חולפת או נשארת?״ הוא שואל אותי סקרן, אני מכירה טיפוסים כמוהו, ברמנים שמתחילים עם כל כך הרבה בחורות.
אני מסתכלת מסביבי, בולעת בעיניי את מראה הבר הקטן והשכונתי, לוגמת לגימה נוספת מהמשקה האלכוהולי.
אני לא יודעת למה, אבל המקום מצא חן בעיניי, המקום אולי דומה לעיירה הקטנה ממנה באתי, אבל האוויר בהחלט שונה.
״אני עוד לא יודעת…״ אני עונה לבסוף עם חיוך קטן על פניי הבהירות.