Can we ever get better then this?-8-

-פרק 8: לדבר איתו-
נקודת מבט כללית:
לירן התיישב על המיטה ליד לירון. שניהם שתקו. היא לא ידעה איפה לקבור את עצמה. היא מוללה את קצווה חולצתה בידה.הוא כיחכח בגרונו.
"אמ.. רוצה להסביר לי למה היא התכוונה?" הוא שאל בשקט. והיא המשיכה לשתוק. הוא הקפיץ את רגלו במהירות. היא עברה לשחק בשיערה.
"לירון" הוא אמר בקול מאופק, "דברי אליי. אני מתחנן" היא הרימה את ראשה.
"סתם.. זה באמת כלום לירן.. אולי בכל אופן תעזוב את זה?" היא שאלה. הוא נענע את ראשו לאות לאו. "אני רוצה לדעת כל מה שקשור אלייך, ילדה. אני באמת רוצה. דברי איתי."
היא שלחה את מבטה רחוק. עינייה היו עצובות.
***
6.2.2008 14:28 בית ספר יסודי.
היא ישבה על הספסל, משחקת עם קצוות שיערה. הפוני הבלונדיני הסתיר את עיניה הגדולות, הרטובות משהו. בכל כמה רגעים היא משכה באפה והתנשמה עמוק. החצר הייתה ריקה מילדים.
היא קברה את פניה בשתי ידיה ובכתה בלי קול. היא מיהרה לנגב את פניה כששמעה את דלת הזכוכית נפתחת בדחיפה חזקה. כשהרימה את מבטה, ראתה אותה. סנובית כמו תמיד. היא צחקה לעצמה במרירות והרשתה לעצמה להוריד עוד שתי דמעות גדולות ושקטות. ממילא הסנובית הזו לעולם לא תסתכל עליה, היא חשבה לעצמה כשצל הסתיר את השמש מעליה. היא הרימה את מבטה, פוגשת בפנים עצבניות.
"זוזי קצת" היא אמרה לה, הסנובית. "תארחי לי קצת חברה. גם אותי היא הוציאה. המורה הזו." היא אמרה שוב בהחלטיות, מזיזה את רגלה. מתיישבת לידה.
"אז…" היא אמרה, הסנובית "רוצה לספר לי למה את בוכה, או שאני פשוט אנחש שזה בגלל האף הענק שלך?" היא שאלה,הסנובית. וגרמה לדמעות שלה לבצבץ שוב.
"אני צוחקת נו. די כבר לבכות. ספרי לי מה קרה לירון" היא אמרה וקראה לה פעם ראשונה בשמה וגרמה לה להרים מבט מתפלא. "למה את מסתכלת עליי ככה? את מוכנה כבר לדבר ולהגיד מה קרה?" היא שאלה.
היא התנשמה עמוקות לפני שענתה לה. ואז אמרה, "סתם. בנים הם רעים" ונאנחה שוב בקול. נטלי צחקה, "אתה מדברת כמו איזה אחת בת 20, את כולה בת 14 לירון" היא ציחקקה שוב. "נו, מי הזבל שפגע בך, ומה הוא עשה?" היא שאלה, ובפעם הראשונה היא באמת הרגישה שהיא מתעניינת.
"את מכירה את הבחור ההוא.. דרור. מהשכבה מעלינו?" היא שאלה בשקט וראתה את עיניה של נטלי נדלקות ואז נכבות שוב באדישות מדומה.
"אמ.. כן. נראה לי שכן. למה?" היא שאלה, מביטה בה במבט סקרן.
"סתם.. אני דלוקה עליו כבר איזה שנה. ועכשיו הוא גילה את זה וסיפר לכל השכבה. כולם צוחקים עליי ואומרים שאני בחיים לא אגיע לליגה שלו" היא אמרה.
"נעע, אל תקחי אותו ללב ילדה. הוא לא באמת שווה את זה." היא אמרה והצלצול החריש את אוזניה. לירון התרוממה כדיי ללכת.
"שבי, שבי." נטלי אמרה לה. "מה קרה? פתאום הפסקה אז לא נאה לך להראות בחברתי?" נטלי שאלה וציחקקה צחוק מתנשא.
"לא.. אני פשוט חשבתי ש… את יודעת ש…"
לירון ענתה בקול שקט. היא חשבה שנטלי לא תרצה להראות בחברתה. אף פעם. הם לא מאותה ליגה, היא ונטלי.
"אל תחשבי." אמרה נטלי בהחלטיות. "זה לא עושה לך טוב." היא ציחקקה בעדינות. לירון התיישבה.
"קיצר שומעת?" נטלי שאלה, "רוצה לבוא אליי היום? שמעתי שאת טובה בתנ"ך ואני חייבת עזרה לפני המבחן" היא שאלה שאלה רטורית כי ממילא לא הייתה אפשרות שלירון תסרב. אז היא רק הנהנה בשקט.
***
2016. חדר המגורים של האוניברסיטה.
"לירון!" היא שמעה את קולו של לירן קורא לה. היא התנערה ממחשבותיה.
"מה?" היא שאלה בקול עייף.
"נאבדת לי לרגע" הוא אמר. "על מה חשבת?" הוא שאל.
"סתם. על היום שאני והיא נפגשנו. זה היום הכי טוב שהיה לי בחיים, נראה לי. עד היום שפגשתי אותך" היא אמרה וציחקקה.
"נטלי?" הוא שאל. היא הינהנה.
"די, נמאס לי לחשוב על זה. אפשר שנלך לאכול משהו? אפילו להזמין משהו? חמישי היום ואפילו לא יצאנו בגללה." היא אמרה והוא חייך.
"כל מה שיעשה לך טוב, ילדה" הוא אמר והיא גיכחה.
***
נקודת מבט דרור:
דפקתי בעדינות על דלת חדר המגורים במגורי הבנות. הדלת החומה הייתה נעולה בפניי, ולא משנה כמה דפקתי עליה, היא לא נפתחה. הנחתי יד על הידית הכסופה ודחפתי בעדינות. היא נפתחה בקלילות. צחקתי במרירות.
כשנכנסתי, החדר היה ריק. התיישבתי על אחת המיטות המסודרות. הלוואי והיה לי האומץ ללכת לומר לה בדיוק מה היא עושה לי, מה כל מבט שלה גורם ללב שלי. מה כל מילה שלה גורמת לליבי. נאנחתי. בטח, רק אני והאגו הארור שלי נלך ביחד להודות בפניה על אהבתינו. הלוואי שלא הייתי עושה את כל הטעויות שעשיתי אז, הלוואי לא הייתי כל כך אדיוט…
כל החודשים ההם שהיינו בריב, שזרקתי לה מילים, שנישקתי בנות מול העיניים שלה… שסיכסכתי בינה לבין כולם רק כדי להתנקם בה.. היחידה שנשארה לצידה הייתה לירון. כל הימים האלו חוסרין אלי עכשיו. ובהפוכה. היא מחרפנת אותי. אני לא יכול לחשוב על דקה בלעדיה.
הדלת נפתחה וג׳ני נכנסה, מצחקקת בקולניות. כשראתה אותי, נעצרה במקומה.
"נטלי…" היא אמרה בשקט וגרמה לעייני להפקח בציפיה ולהביט מאחוריה.
"אממ…?" שמעתי את קולה ומיד אחרי זה ראיתי את דמותה צועדת דרך הדלת. מרימה את עיניה בשאלה. כשראתה אותי, מבטה הפך כועס.
"ג׳ני, את יכולה בבקשה להשאיר אותנו לבד?" היא שאלה וג׳ני שתקה, הניחה את השקיות שהיו בידיה על הרצפה ויצאה בצעדים מהירים.
"תגיד מה שאתה רוצה עכשיו, או שתשתוק לנצח." היא אמרה בקשיחות. אפילו בקשיחות שלה אני יכולה להתאהב. חייכתי חיוך ילדותי.
"מה אתה מחייך, אדיוט?" היא שאלה וגרמה לי לצחקק במבוכה.
"אני מצטער. נטלי. אני באמת מצטער. על הכל, על הבגידה הארורה ההיא. על זה שהייתי ילד חרא ושפגעתי בך. על החרם ועל המילין שזרקתי לך. על זה שסיכסכתי בינך לבין כולם… ואתה יודעת על מה אני הכי מצטער?" שאלתי בשקט עצוב.
"אממ?" היא נהמה.
"על זה שלא שמרתי אותך לידי כל הזמן הזה. נטלי, אני יודע שעבר המון זמן, וששנינו השתננו. אבל תני לי צ׳אנס אחרון. אני מתחנן. אני נשבע לא לאכז אותך אף פעם. אף פעם" אמרתי, מזכיר לעצמי את השחקנים הקיטשים בסרטים. אבל אפילו זה לא עניין אותי עכשיו. רק רציתי שתהיה שלי שוב.
היא ציחקקה בציניות.
"אתה מצטער באמת?" היא שאלה והינהנתי.
"אני לא." היא אמרה וגרמה לי להרים מבט שואל. "אני לא מצטערת על רגע מהעבר שלי. הוא הביא אותי להיות מי שאני היום. ואני אוהבת את מי שאני היום. אז שיזדיין העולם, ושתזדיין ההתנצלות שלך. עוף לי מהחדר." היא אמרה בכעס וגרמה לכל התקווה שלי לערב אחד של שקט להתנפץ בקול רעש מאיים. פתחתי את פי פעם ופעם כדי להגיב. אבל היא כרגיל, הותירה אותי ללא מילים.
יצאתי מהחדר בתחושה מובסת. כרגיל. לא משנה מה אני אעשה היא תמיד תהיה צעד לפנייץ היא תמיד תביס אותי.
***
נקודת מבט נטלי:
התפללתי כדי שהוא ייצא מהחדר כבר. שלא יוסיף עוד מילה אחת. כי הייתה חסרה אות שהוא יגיד, כדי שאני אפול על כתפו, אחבק אותו חזק ואגיד שהתגעגעתי. עוד מילה אחת והייתי שופכת את כל הסיפור האמיתי עליי ועל סער ועל אבא. נשכבתי על המיטה הקשה והבטתי בתקרה. אני אף פעם לא מתפללת אבל לרגע הרגשתי צורך לדבר איתו.
"אבא?" אמרתי לו בשקט.
"אבא, אם אתה שומע אותית אז אני מתחננת שתעצור ותקשיב לי עד הסוף. אני יודעת שתמיד חשבת שאני טיפשה לא יוצלחית, לוזרית בדיוק כמו אימי- כמו שתמיד אמרת. אמרת שאני לעולם לא אצליח לעשות כלום ושלא משנה כמה אני אלמד לא ייצא ממני כלום. אז אבא? הנה אני, פה. באוניברסיטה הארורה הזו. מקיימת את הבקשה האחרונה שלך. ואולי אני לא פה כדי ללמוד אבא, ואולי אני כבר לא אביא לך תעוד תואר באיזה מקצוע מזדיין. אבל אני אחזיר אותה, אבא. אני מבטיחה שאני אחזיר.
אני אמצא את אבא שלו, והוא ישלם על שלקח לך את אמא. ואני אחזיר את אמא אלינו. ואתה תראה שגם היא תאהב אותנו. ואנחנו נחזור להיות משפחה אבא. אני, אמא וסער פה. ואתה? אתה תשמור עלינו מלמעלה.
אני יודעת שאיכזבתי אותך כל החיים אבא. אבל לפחות את הבקשה האחרונה שלך אני אעשה עד הסוף. אני מבטיחה. אתה שומע אבא? אני מבטיחה."
עצמתי את עיניי השורפות. נתתי לדמעות לזלוג. וכמעט שכבר שמעתי אותו עונה לי בקול הזה שלו "אני מקווה שעוד תקיימי את ההבטחה הארורה שלך, ילדה"
****
אעעעעעעע 1266 מילים, נראה לי הכי ארוך שלי עד היום.
אוקי, אז שתדעו שמה שאני הכי אוהבת בכתיבה זה הקטע שאני כותבת ותוך כדי עולה לי רעיונות ואני מתרגמת אותם למילים והמון פעמים אני מסיימת את הפרק מאוכזבת כי הרעיון היה סתם טיפשי.
אבל תודו שהפתעתי. אפילו את עצמי…. אעאע.
אוקייי
אז
דרור מאוהב בנטלי ומצטער על העבר.
נטלי וג׳ני הפכו להיות חברות.
נטלי מתכחשת לאהבתה לדרור אבל מצטערת על זה מאוד מאוד.
ו….. כנראה, שאמם של סער ונטלי בגדה באביהם, שנפטר דיי מזמן. ולא תנחשו עם מיייייי.
כןכן, עם אבא של דרור.
עולם קטן הא?
אין אני גאון.
בקיצור, מקווה שנהניתם וזה, אל תשכחו לדרג, להביע דיעה, להגיד הארות והערות וכמובן להנות.
אוהבת מלאאא<3