טבעת מפלסטיק, צעצוע

היה היה אדם בשם משה. משה זה אהב את בת זוגו מירית, אהב כול כך שרצה לשאת אותה לאישה. אך למשה זה הייתה בעיה. הוא לא ידע איזו טבעת לקנות כדי להציע לה.
טבעת אירוסין, הרי היא דבר יקר, ומשה לא רצה לבזבז כה רבות מכספו על משהו שיהיה פחות מהטבעת המושלמת עבור אישתו לעתיד.
אך איך ידע באיזו טבעת תרצה אישתו? הרי הוא לא יכול להזמין אותה לבחור סתם כך, שאז יאבד רגע הצעת הנישואין מהקסם שלו, שבחלקו נובע מן ההפתעה והפתאומיות שבדבר.
משה התחבט בדבר רבות. הוא חשב עליו בלילות כשהיה עם מירית, אז הביט בה במבט מלא ערגה וחשק, כמה לעשותה שלו. ואפילו שהייתה שם איתו, ממש שלו לקחת, לא היה בכך להשביע את תשוקתו. כשהיה בחברת ידידיו, התייעץ איתם בעניין, ואף שלא מצא כול עצה מועילה אצלם, לא הפסיק להעלות את העניין בפניהם. כול כך הרבה דיבר על הדבר, שכמעט ומאסו בו אותם הידידים. וכשהיה לבד… כשהיה לבד לא יכול היה משה להסיח את דעתו מאותה הבעיה אף לרגע. לפעמים הדבר הטריד אותו – הסיח את דעתו מעבודתו, גרם לו לתיסכול. אך ברגעים מסוימים היה לו הדבר לנחמה. מירית, הוא ידע, עוד תהיה שלו, לנצח. זהו רק עניין של זמן.

יום אחד טייל משה להנאתו בפארק הניצב בדרכו הביתה מן המשרד בו הוא עובד. בעברו במקום הבחין משה בשני ילדים משחקים, ילד וילדה. בידי הילד הייתה טבעת מפלסטיק, צעצוע. הוא ירד על ברכיו מול הילדה והציג בפניה את הטבעת, מתוך משחק כאילו הם מבוגרים, "התינשאי לי?" אינפף בקולו הילדותי. הילדה בתגובה ברחה הרחק ממנו והוא נותר נבוך על ברכיו.
לפתע עלה במוחו של משה רעיון מבריק. הוא הוציא מתוך תיק העבודה שלו חפיסת שוקולד, שהוא ומירית קנו בטיול לשווייץ ואץ לכיוון הילד*. "ילד, למה אתה עצוב?" ניגש אליו משה ושאל. "שירה לא רוצה להתחתן!" התפרץ הילד בבכי, מצביע לעבר הכיוון אליו ברחה הילדה איתה שיחק לפני רגע. "שמע, ילד!" קרא משה ברכות, "אני יודע מה ינחם אותך." הוא הציג את חבילת השוקולד שבידו, "שוקולד!" הוא קרא בהתרוממות רוח מעושה. עיניו של הילד אורו. הוא פרס את כפו כמבקש וקרא בהתלהבות "אפשר?"
"בטח שאפשר!" השיב משה והניח קוביית שוקולד בכפו של הילד, זה אכל בשקיקה. "טעים?" שאל משה, הילד הנהן בראשו ברוב כוונה. "שירה, היא אוהבת שוקולד?" שאל משה, שוב הילד הנהן, "ואתה, אתה אוהב את שירה?" שאל משה ברוך. עוד הנהון. "אגיד לך מה!" קרא משה בהחלטיות, "אתן לך את חבילת השוקולד שבידי, אך בתנאי אחד!"
"את הכול?" תמה הילד, מביט בחבילה יקרת הערך בעיני עגל.
"כן, את הכול!" קרא משה, "ואם אתן לך, תחלוק עם שירה?" שאל.
"בטח!" קרא הילד בקוצר רוח, "עכשיו תתן לי?" הוא שלח את ידו אל חבילת השוקולד.
"עוד לא." עצר אותו משה, "קודם התנאי." הילד נדם על מקומו והביט במשה ברוב קשב. "אני רוצה שתלך אל שירה ותתן לה חלק מהשוקולד, וכשתתן לה, תציע לה שוב להינשא לך. היא בוודאי תסכים, הרי אי אפשר לומר לא לשוקולד." הילד הנהן בהבנה. "אבל אם תתן לה שוקולד, כבר לא תצטרך לטבעת שבידך, נכון?" משה הצביע על הטבעת. הילד, שנראה שכבר שכח מקיומה של הטבעת שבידו, הביט כעת לכיוון אליו הצביע משה בהבנה. "אני רוצה שתתן לי את הטבעת הזאת, בתמורה לחפיסת השוקולד." הכריז משה ברוב חשיבות. הילד היסס לרגע. משה קירב אליו את החפיסה באיטיות מגרה. "קח!" קרא הילד לפתע והושיט את ידו שהכילה את הטבעת לעבר משה בתנועה מהירה. משה נטל את הטבעת והניח לילד לחטוף ממנו את חבילת השוקולד. "תודה!" קרא הילד וברח לכיוון אליו יצאה חברתו למשחק מוקדם יותר. "לא." קרא משה לכיוון הילד, "תודה לך!"

כשחזר משה לביתו, חיכתה לו שם מירית, אהובת ליבו, למראה, הוצף בהתרגשות. מעודו לא היה כה שמח לראות אדם. הוא נחפז אליה ונשק לה ברוב רגש, אחר הידק את גופה לשלו והניח את ראשו בעדינות על כתפה. "קרה משהו?" שאלה מירית בתמיהה. "אני אוהב אותך," לחש משה באזנה, לא מרפה מאחיזתו בה, "אבל הטעם שלי שונה משלך."
"מה העניין הזה עכשיו?" קראה מירית בדאגה מתגברת, מנסה להינתק מאחיזתו של אהובה כדי להביט בפניו. "רגע!" הצמיד אותה משה חזרה אל גופו, "תני לי לסיים!" לחש בטון מרגיע. מירית הרפתה את גופה ונכנעה לחיבוק. "מירית, את בוודאי זוכרת – בכול הפעמים בהן קניתי לך משהו, בין אם הייתה זו מתנה ליום ההולדת או לאיזה אירוע אחר ובין אם היה זה סתם כדי להראות את אהבתי אליך, מעולם לא קניתי לך משהו שהיה ממש לטעמך. מעולם לא ריצו אותך לגמרי המתנות שלי. אך הפעם זה שונה, הפעם זו מתנה שנותנים רק פעם בחיים ואני רוצה שהיא תהיה מושלמת עבורך. לכן חשבתי, אולי תבואי איתי לבחור…"
"משה, על מה אתה מדבר?" קראה מירית המבולבלת.
משה ירד על ברכיו, הוציא מכיסו את טבעת הפלסטיק הזולה שלקח מהילד בפארק. "מירית לוי," קרא ברוב רגש, "התסכימי לבוא איתי מחר לבחור טבעת אירוסין?"

*רק כדי שיהיה פוליטיקלי קורקט: משה אינו פדופיל. לפני שניגש אל הילד, הסדיר את כול העניין מול הוריו וקיבל מהם רשות.