ירח לבן- פרק בכורה (12+)

פרק ראשון-

רוח סתווית ליטפה את פניי, קרירה וחמימה גם יחד. ירח מלא האיר את פניו של דארסי, שישב מולי וניגן בגיטרה שלו, באור רך ונעים, הוא נראה ממש אצילי באותו אור להתחשב בעובדה שהוא מגיע מבית הרוס.
הצלילים שפרט על הגיטרה מילאו את היער שסביבינו על שיצאו ממנו בירידה הטלולה שהובילה אל בית היתומים של ברני הופר. הגבעה, הייתה מכוסה מסך של עצי מחט, הייתה המקום המושלם בשביל זוגות.
ובאותו לילה סתווי של ליל ירח מלא ישבתי אני, אלייזה, בת השש עשרה, בחברתו של דארסי, אליל הבנות השווה ביותר של בית היתומים והאזור כולו.
סומר עלה בנעלי עורפי רק מעצם המחשבה על כך.
בעוד דארסי פורט על מיטריה הגיטרה ושר מילים יפות כל כך שמוקדשות רק לי, התחלתי לחשוב, לקוות, שאולי הדברים שברני אמר לי מאז שהגעתי לכאן לראשונה לפני עשר שנים, נכונים. אולי אני לא סתם נערה אבודה עם מזל מחורבן, אולי, רק אולי אני גם קצת מיוחדת.
"אני ממש יפה." קולו של דארסי נשמע כמו מנגינה. הוא הניח את הגיטרה לצידו להעביר קווצת שיער סוררת אל מאחורי אוזני.
חייכתי בביישנות, הוא אמר שלי שאני יפה אבל הוא בעצמו נראה אלוהי.
שיערו היה כהה, פרוע ובלתי מסורק, מה שנתן לו מראה פיראי, חייתי ומסוקס. עיניו היו כחולות ובאור הירח נראו כמו שני ספירים הנוצצים לכיווני מפניו. גופו היה נראה מפוסל להפליא כמו פסל של אל יווני בספר ההסטוריה, אבל בניהול לפסל עורו היה שזוף, כמעט חום, וחם, מלא חיים נוכחות, מלא תשוקה.
דארסי קירב את ראשו אליי, ואני עשיתי כמותו, נמשכת אליו כמו אל מגנט.
המפגש בין שפתיינו הייתה תערובת של תשוקה אסורה ורצון אז לשבור חוקים, הרי לנערים בבית היתומים אסור לקיים יחסי מין, להראות חיבה שהיא מעבר חיבוק או לחיצת יד.
אבל פה, מאחורי מסך העצים, על השמיכה המשובצת שדארסי סחב מה מכבסה במיוחד בשביל הערב הזה, איש לא ידע, זוגות רבים עשו את זה בלי שגבר יקרה וגם אנחנו נעבור את זה בשלום.
תחושת הביטחון שלי גברה כאשר דארסי פשט את חולצתו, גופו היה חם בעודו מנשק את צווארי בלהיטות.
שום דבר לא יכול להשתבש.
החולצה שלי יורדת ממני בעירפול חושים.
הכל יהיה בסדר.
אור הירח מאיר על קווי המטאר של גופו של דארסי בעודו משכיב אותי על השמיכה, רגליי כרוכות סביב מותניו.
היו עד זוגות שעשו את זה, אנחנו לא היחידים.
משהו משתלט עליי, אבל זו כבר לא התשוקה שלי אל דארסי, יש שם משהו אחר, משהו חייתי יותר.
מאחורי דארסי אני רואה את הירח, הוא ניצב במרכז השמיים, גדול יותר משהיה אי פעם.
מבטי חוזר להתמקד בו אבל משהו לא בסדר, הוא נראה מבועת, מפוחד כאילו תראה איזו רוח.
יללה נשמעת ואני בטוחה שזה מה שקרה, דארסי ראה זאב, עם זה המצב אנחנו חייבים לברוח. אני מושיטה את ידי אליו אבל הוא נירתע. מבטי פגוע ומלא בהלה, למה הוא מבטי בי ככה?!
באופן אוטומטי אני משפילה את מבטי אל ידיי.
נביחה או ליתר דיוק יבבה נשמעת. אבל עכשיו אני יודעת שלא מדובר הזאב, אני היא זו שמשמיעה את הקולות, ממני דארסי מפחד כל כך.
מסיבה בלתי מוסברת, אינסטינקטיבית אולי, אני משמיעה יללה נוספת ונימלטת אל היער, מחפשת מקום מפלט מפני הבושה.