גם הוא ינום הלילה

הוא תמיד ניצב שם, צופה אל חיי.
הזהירוני הוריי- הישמרי לך ממנו, הבחור מסוכן!
בשלום חיינו עד כה, אני והזר;
אך אמש, נסתיימה השעה בצער וסדום.
הבטתי בו אז ממרחק, ורטובה הפכתי בן רגע.
דעתי כמו התהפכה עליי, נפשי כאליו בגדה בגופי הרחום.
החלתי נוגעת בו, מלטפת את חוריו המכשפים דעתי.
לפתע, זרמים של חשמל החלו עוברים בגופי הרטוב, העירום.
החשמל והלהט זרמו בי כרעל בדמו של נידון לקטילה.
הייתי כמכושפת, מתמכרת לאיטי לתחושת העונג שהעביר הזר בעורקיי ובעצמותיי.
בעודי משקעת אצבעותיי עמוק בחוריו, זעקת עונג (או שמא כאב?) פרצה מפי, מותירה אותי משוועת לחלקי גופו, ממאנת להשביע תשוקותיי.
אך, רגע לפני שהנורא מכל אירע, חדלתי מלגעת בזר המכשף.

*

אמש, אכן נסתיים הדבר בצער וסדום.
נפלתי דוממת על קרקע קרה, שלושת חוריו של הסורר כאילו מזמינים אותי לחיקם.
הלילה, ננוח שנינו.
אני, דוממה על הרצפה. כבויה. מחושמלת.
והלוא הוא, השקע, גם הוא ינום הלילה, ריק מזיזי מתכת המאיימים למלא את חוריו.