ההזדמנות האחרונה- פרק 1
"פאולין, זה הקש האחרון. זו ההזדמנות האחרונה שלך. את לא יכולה להרוס גם את זה." במשפט האחרון קולה של מיה נשבר ודמעות נצצו בעיניה. הם ישבו בתחנת המשטרה והשעה הייתה שמונה בערב כך שהיה חשוך בחוץ. מיה ניגבה את עיניה ואז הזדקפה לכל המרבה שקומתה הנמוכה נתנה לה. היא אספה את שיערה השחור החלק בפקעת מבולגנת ועיגולים שחורים נראו תחת עיניה הכחולות הבורקות, עיניים הזהות לאלו של פאולין, שכעת נראו עייפות ומיואשות. פאולין הפנתה את מבטה מעיניה המיואשות של מיה. שיערה הבלונדיני היה פרוע ומבולגן ואם כמה שלא הראתה את זה היא הייתה מתוסכלת. לשוטרים נמאס ממנה והם שולחים אותה, רחוק ממיה ומנט. מערכת המשפט שונאת אותה, היא החליטה. היא לא עשתה שום דבר לא בסדר. למי אכפת איזה חומרים היא מכניסה לגוף שלה? זה הגוף שלה.
"את מבינה מה אני אומרת? את לא יכולה להרוס את זה." מיה נשמעה כמעט מתחננת. והיא צדקה. זאת הייתה ההזדמנות האחרונה לפני כלא נוער.
"אני לא רוצה." פאולין פלטה אך התחרטה ברגע ששמעה את ההשתנקות של מיה.
מיה התקשחה, "לא אכפת לי. את הולכת לשם ואת לא הורסת את זה. וזאת המילה האחרונה."
"גברתי, צריך לחתום על כמה טפסים, אם תסכימי להתלוות אליי…" הקצין שניהל את התיק שלה ניגש למיה, והיא הינהנה, תקעה בפאולין מבט מלא משמעות והלכה אחריו לכיוון חדר קטן.
פאולין נאנחה והתבוננה סביבה בתחנת המשטרה העגמומית. קצין זקן ישב בקצה ומילא טפסים ושני נערים ישבו מולה. היא התבוננה בהם ואחד מהם הרים את מבטו ומבטיהם התלכדו. הוא הרים את גבתו בשעשוע, כאילו שואל מה היא עושה כאן. היא משכה בכתפיה ואז הנידה בראשה כאילו לשאול אותו אותה שאלה. הוא חייך ואז הצביע על עצמו ואז על הבחור שישב לידו שהביט בדלת הכניסה לחדר חקירות בבעתה, ואז העביר את אצבעות יד ימינו על יד שמאל, כאילו הוא סופר כסף. פאולין נדה שוב בראשה כשואלת 'כמה?' הנער הביט שוב בחברו ואז ליקק את שפתיו ואמר בלי קול 'אלף', ואז הצביע על החדר הסגור שאליו הביט חברו, ואז סימן באצבעו קו על צווארו, מתכוון לכך שהשוטר תפס אותם. פאולין גיחכה, ואז הרימה את שתי אצבעותיה והצמידה והרחיקה אותן משפתיה, כאילו היא מעשנת. הבחור נראה מופתע לחלוטין. המראה הבלונדיני והשמח שלה הוא לא מה שמדמיינים כשחושבים על מעשנת סמים.
'חשיש?' הוא סימן בשפתיו. היא ניענעה בראשה ואז גילגלה את עיניה וסימנה בשפתיה 'קראק.'
זה היה הרגע שמיה יצאה מהחדר יחד עם השוטר ושניהם ניגשו לפאולין.
"יש לך עוד שבוע איתנו בבית, ומיום ראשון את עוברת לשם. ואני לא רוצה לשמוע תלונה אחת. את הבאת את זה על עצמך ואת יודעת את זה. אני אחכה לך במכונית." אמרה מיה נחרצות ויצאה במהירות מתחנת המשטרה. פאולין נאנחה ונעמדה לאיטה, מיישרת את הג'ינס הקצרים שלה ומותחת את החולצה הקצרה שחשפה חלק גדול מבטנה השדופה. היא נעלה את הכפכפים האדומות שלה ויצאה החוצה. היא נכנסה למכונית המותנעת של מיה וחגרה את החגורה. מיה ישבה במושב הנהג והביטה קדימה כשידיה על ההגה, אך המכונית עדיין חנתה. שתיהן שתקו.
אחרי עשר דקות של שתיקה רועמת, מיה העבירה הילוך והן נסעו.
הן הגיעו הביתה, מיה החנתה את המכונית ושתיהן נכנסו הביתה.
נט ישב על הספה ושיחק בקונסולת המשחקים שלו. ברגע שנכנסו הוא הפנה את מבטו מהמשחק והתבונן בהן. פניה של מיה היו סמוקות ומיואשות, ופאולין הייתה אדישה וממורמרת. היא התיישבה לידו על הספה ומיה נכנסה למטבח.
"איך היה במשטרה?" נט שאל מבלי לעצור את המשחק.
"כיף, כרגיל." היא אמרה בציניות ונשענה אחורה על הספה באנחה.
"מה הוא נתן לך הפעם?" נט המשיך לשאול.
"שולחים אותי לפנימיה לעבריינים בפילדלפיה." פאולין אמרה ונט הפנה את מבטו אליה, מחכה לראות סימן של התבדחות על פניה. כשהסימן לא הופיע, מבטו החל להראות מודאג. "שולחים אותך מפה? לפילדלפיה?? לכמה זמן?" הוא נבהל פתאום. לנט היה שיער בהיר כמו שלה, אך עיניו היו חומות, בדיוק כמו של אימם. הוא היה גבוה ורזה והיה לו פנים נאות.
"עד שאני אשתקם." היא נאנחה שוב והרימה את ראשה אל התקרה. היא לא רצתה להשתקם. הסמים היו לה כמקום מפלט, כששום דבר ואף אחד אחר לא היה. מיה לא הבינה את זה. היא חשבה שפאולין מנסה לשכוח, מנסה להעלים את הכאב. אבל היא לא. היא למדה לחיות עם הכאב, והיא גם למדה שאי אפשר לתת אמון בבני אדם כי הם יכולים פתאום לעזוב אותך סתם ככה. סמים לא. הם היו קבועים, מרגיעים ומכניסים לראש טוב. גורמים לה להבין שהכל יהיה בסדר. נותנים לה הרגשה כאילו יש בה עוד תקווה. ואז ההשפעה הייתה נגמרת והתקווה נמוגה ויחד איתה ההרגשה הטובה. ושוב הכאב היה חוזר לאכול את הבטן שלה מבפנים כאילו היה יצור חי.
"זה אומר שאני לא אראה אותך? שאני אהיה פה לבד עם מיה?" עכשיו נט נכנס לפאניקה. פאולין חייכה קלושות, "אני חושבת שאפשר לבקר בסופי חודש, או אם התנהגת יפה במשך זמן מסוים. נותנים לנו פרסים על התנהגות טובה. כאילו אני איזה כלבלב שצריך לאלף אותו. אני לא צריכה שיאלפו אותי, רק שיעזבו אותי בשקט כבר." היא אמרה ואז קמה מהספה. "אני הולכת להתקלח. לילה טוב." ואז היא עלתה לקומה העליונה ונכנסה להתקלח. היא יצאה מהמקלחת, לבשה פיג'מה, נכנסה למיטה ונרדמה מיד.
תגובות (1)
אני חושבת שזה מדהים ומעולה ו הייתי ממש רוצה לקרוא את ההמשך :)