תשוב בחזרה

עליתי במדרגות הבניין המסריח שאני גרה בו כבר מילדותי, פתחתי את התיק וגיששתי באצבעותיי למפתחות הדירה.
פתחתי את הדלת וראיתי את נוני ישנה בתוך המרבץ המצחין שלה בפינת הסלון. בעבר היא נהגה לרוץ בכל הבית, ולקפוץ על הברכיים שלי בעת חזרתי הבייתה אחרי יום ארוך. היום היא סתם מביטה עליי לשניה או שתיים במבטה מלא הרחמים, ואז חוזרת לחלומות הכלביים שלה.
הלכתי לחדר והנחתי את התיק הכבד על השולחן. פשטתי את בגדיי והרגשתי את העייפות משתחלת לי מקצות האצבעות ועד הראש.
צעדתי יחפה על המרצפות הקרות ונכנסתי לתוך המקלחת.
הדלקתי את הברז, ונגעתי עם קצות האצבעות במים הקרירים. לא הייתה לי סבלנות לחכות שהם יתחממו, אז נכנסתי לתוכם והרגשתי את הקור חודר לעמקי נשמתי, שוטף ממני את היום.
פתחתי את השמפו שמונח על המדף השבור, הריח התפזר באוויר תוך שניות בודדות וחדר לי לאף.
לריח ההוא יש אצלי קונוטציה של סבל, בכל פעם שאני מריחה אותו – הכאב בעצמותיי מתחדד, אני לא ממש זוכרת למה, כנראה שהייתי חופפת איתו בתקופה רעה בחיים. והאמת, שאני לא מצליחה להיזכר בתקופה שלא הייתה כזו, לצערי.
סיימתי להתקלח, יצאתי החוצה ולקחתי את המגבת מהמתלה. תוך כדי הרהורים פילוסופיים המוכרים לי מידי, התנגבתי.
כאשר הייתי יבשה יצאתי מחדר המקלחת ונכנסתי לחדרי, התלבשתי, שמתי את התיק על הכתף, הלכתי לכיוון דלת הכניסה, צפיתי בנוני נותנת את מבטה המרחם אליי שנית, יצאתי מהדירה ונעלתי את הדלת.
כך אני עושה בכל יום מחדש – מן טקס שכזה.
מאז שהדירה התרוקנה מאנשים, אני לא מסוגלת להישאר בה יותר משעה – זה מזכיר לי את הצחוק והשמחה שמילאה אותה בעבר – זו שיצאה מהבית ולא חזרה, זו שאבדה לפני מספר שנים ביחד עם אהובי.