סיפורי דובים

יש כל מיני דובים. את זה למדתי עוד כשהייתי בן שלוש.
יום אחד, כשהייתי אצל סבתא שלי צלצל הפעמון, ובדלת עמד שליח שהביא קופסה גדולה. אני זוכר הכל מאותו יום, אף על פי שהייתי ממש קטן. סבתא שלי אמרה שהיא לא מחכה למשלוח, אבל האיש הראה לה את ההזמנה. "את רואה?" הוא אמר, "עבור רחל וינר, רחוב המכבי 5, תל אביב, ישראל. נשלח מלוד." סבתא שלי לא הכירה אף אחד בלוד אבל כשפתחה את הקופסה, בזהירות, כדי שאפשר יהיה לסגור אותה במקרה של טעות, היא נדהמה. ידה אחזה את החזה ומפיה נפלטה צעקה, "אוי וויי!"
"מה קרה, סבתא?" שאלתי בבהלה.
"השידה של דוב!"
השידה של הדוב? עד אז ראיתי דובים רק בגן החיות, ולאף אחד מהם לא הייתה שידה.
"לאיזה דוב את מתכוונת?" שאלתי בחשדנות.
"דוב, אחי הקטן. קראו לו דוב" קולה רעד מהתרגשות.
"ואיפה הוא עכשיו?" שאלתי בסקרנות גוברת.
"הוא… הוא איננו" ענתה.
"ויש לך עוד אחים ואחיות?" שאלתי, ופתאום ראיתי שהיא עצובה.
"היו לי עוד אחים ואחות אחת" והיא הוציאה מהארון הישן שבחדר האורחים שקית נייר מקומטת עם תמונות דהויות בשחור לבן. "זה אריה, וזה צבי" היא הצביעה על כל תמונה והתבוננה היטב כאילו מלטפת כל אחד מהם בעיניה. "וזאת ציפורה, זה זאב וזה דוב כשהיה קטן" ברקע התמונות ראיתי בית מעץ מוקף עצים.
"ואיפה הם?"
"גם הם אינם" היא נדה בראשה בעצב.
"כולם עם שמות של חיות? מה זה סבתא גרתם בגן חיות?" העליתי חיוך על שפתיה, והיא חיבקה אותי בלי מילים. השידה הייתה עשויה מעץ טבעי כהה ומשוייף, ובצדדיה מגולפים פרחים. חלקה התחתון היה כארון קטן עם שתי דלתות בעלות ידיות ברזל כבדות. באמצעה מגירה אחת ומעליה ויטרינת זכוכית. הנחתי את התמונות בתחתית השידה. זה המקום שלהן.
בפעם הבאה שבאתי לביקור הבאתי איתי דף מדבקות שקיבלתי מזמן, אך לא מצאתי להן שימוש, ומייד ניגשתי לשידה של דוב. מאחורי כל אחת מהתמונות הדבקתי מדבקה של חיה מתאימה, כדי שלא אשכח. הדבקתי דוב ואריה וציפור, זאב, וצבי עם קרניים ארוכות. אמא של סבתא הייתה שמנה ובעלת סנטר כפול, אז הענקתי לה מדבקת היפופוטם. ואביה חבש כובע שחור עם שוליים צרים והיה לו זקן ארוך, ללא ספק מדבקה של תיש. היו שם עוד שתי תמונות, של האחיינית ואחיין שלא ידעתי את שמם. על התמונה של הילדה החמודה עם הצמות הזהובות הדבקתי צפרדע ועל התמונה של הילד – צב. מאז, בכל פעם שהייתי בא לביקור הייתי ניגש דבר ראשון לשידה ומוציא את התמונות ומסדר אותן על השטיח בשורה. כמו משחק זיכרון, הייתי מנחש את השם והופך את התמונה לראות אם צדקתי. הייתי כל כך סקרן לשמוע איך כל האנשים האלה נעלמו, אך ראיתי שהשאלות שלי גורמות לסבתא שלי עצב והפסקתי לשאול. חששתי קצת להיעלם כמו כל האנשים האלה, או כמו כושי, החתול השחור של השכנים, שקפץ יום אחד מהחלון ונעלם, וליתר בטחון ביקשתי מסבתא שלי שתפסיק לקרוא לי החתלתול שלה. מאז, הייתי פשוט גיא. התפלאתי מכולם על דוב, חשבתי וחשבתי איך הוא נעלם בלי להשאיר עקבות. הבנתי שאותו סבתי אהבה במיוחד. היא סיפרה שהוא היה תמיד עליז ושמח והיה מעולל תעלולים יצירתיים במיוחד. פעם אחת בזמן חופשת הקיץ ביער, הוא קשר את הציציות של אריה וזאב זה לזה בזמן שלמדו תורה, ואז ברח מהם בזעקות "אריה! זאב! הצילו, הצילו!" ומרח את פניו בעסיס פירות היער האדום כדם. הוא היה גם נבון ואהב את סיפורי התורה.
בהשראתו המצאתי לי סיפורים על דובים ואריות. למשל על דוב אחד שכל ערב לפני שהוא הולך לישון, הוא מצחצח שיניים ופושט את הפרווה, מקפל אותה יפה ומניח אותה בשידה שלו ולובש פיג'מה. לפעמים הוא היה מזמין לארוחה את הילדה עם הצמות שכיניתי צפרדע, והיא הייתה יושבת על הכסא הקטן, כמו בסיפור זהבה ושלושת הדובים, ולפעמים כל החיות היו עושות מסיבה גדולה ביער מאחורי בקתת עץ ישנה.
עם הזמן התחלתי להבין לבד את הסוד. פעם, כשהייתי בכיתה ד', אחרי יום השואה כשלמדנו על יד ושם, כתבתי להם מכתב נאיבי כזה, אם יש ידיעות על ניצולים מפולין, משפחת וינר. דוב, אריה, זאב, צבי וציפורה. לא קיבלתי תשובה.
השידה נדחקה לפינה הרחוקה ביותר בבית ולא היה בה כל שימוש מאז שגדלתי וחדלתי לשחק במדבקות, אבל תמיד אהבתי לבקר אצל סבתא שלי. היא הייתה טיפוס נמרץ ביותר. בכל חופשה הייתה לה תכנית עמוסה מבוקר עד ערב. היא לקחה אותי לים וללונה פארק, להצגות ולמוזיאונים. בתחילת כל חופשה הלכנו ביחד לספרייה, תמיד בחרתי לקחת בהשאלה את פו הדוב, והיא הייתה מקריאה לי אותו שוב ושוב. כשגדלתי, ראיתי אותה תמיד פעילה, רצה ממקום למקום, ממלאת את הזמן, בלי זמן לחשוב. אהבתה הגדולה הייתה תפירה ורקמה אומנותית. בכל רגע פנוי הייתה לוקחת מחט ליד ועובדת, רוקמת מפות ותמונות ותופרת במכונת התפירה, ויצירותיה פיארו כל פינה בבית. סבא שלי אפרים היה מתבדח ואומר שהייתה צריכה להיוולד כדורבן וכך הייתה יכולה להיות לה אספקה שוטפת של מחטים. כשהוא נפטר יום אחד בפתאומיות, איבדה גם סבתי את הרצון לחיות, והיא מתה מיתת נשיקה חודשים ספורים אחריו. בצוואתה הורישה לי את השידה, ובה, בנוסף לתמונות עם המדבקות, מכתב. לגיא.

לגיא, נכדי האהוב,
קצלה (חתלתול) שלי,
שלום רב,
עכשיו, כשמכתבי בידך, אני יכולה לנוח. פעמים רבות הפצרת בי לגולל את קורות חיי, אך לא היה בי את הכח. נותר לי רק המעט כדי לצחוק איתך, לאפות לך עוגיות, ללכת למוזאון. דברים של היום ומחר, ואת העבר השארתי בקופסה סגורה ונעולה. הוקרתי את הרגעים הקטנים איתך ואני מודה לך שזכיתי לראות אותך גדל ופורח כמו פרח עם לב ענקי. לך עם הלב שלך, ואז תהיה מאושר.
ועכשיו לסיפור שלי:
נולדתי בפולין בעיר לודז' בשנת 1912. הורי שלמה ופולה היו יהודים חרדים אמידים בעלי בית מסחר לבדים. היו לי ארבעה אחים ואחות אחת – דוב, צבי, אריה, זאב וציפורה, כמו גן חיות קטן. כאן בארץ אני מכנה את שמם בעברית אבל שם דיברנו אידיש ושמותיהם היו ברלה, הרשלה, לייבלה, וולפלה ופייגלה. אני הייתי הכבשה, רחל, רוחלה. דב היה הקטן ביותר מבין אחי, והאהוב עלי ביותר. כבר כילד היה נבון והוא הצטיין בלימודי התורה בחדר. אבי צפה שיהיה רב גדול בעתיד. בילדותי לא היה מחסור בביתנו, אף שלא היו לנו מותרות כמו שיש היום, טלוויזיות, טלפונים ומחשבים, היינו מאושרים עם מה שיש. הבנים למדו תורה ונועדו לעבוד בעסק המשפחתי, הבנות קיבלו השכלה מינימלית בלבד, ולמדו ריקמה, הליכות שולחן וצניעות לכת – השכלה חובה לכל בת ישראל חסודה שמעוניינת בשידוך טוב. היו לנו שלוש משרתות שדאגו לכל צורכי הבית, בישלו כיבסו וניקו וגם טיפלו בילדים. אמא שלי חייתה כגבירה בביתה. בקיץ נהגנו לצאת לחופשה משפחתית בבית קיץ ביער. היינו שוכרים כרכרה רתומה לסוס ונוסעים ליער שבמרחק כמה שעות נסיעה מהעיר, ושוהים שם ארבעה שבועות. שיחקנו וקטפנו פירות יער ופטריות. היינו חופשיים ומאושרים.
אחי הגדולים הלכו בתלם, למדו תורה והמשיכו את המסורת ומצאו שידוך, התחתנו, הקימו משפחות והמשיכו לעבוד בעסק המשפחתי המשגשג. אני הייתי היחידה שמרדה. הכבשה השחורה של המשפחה. התעקשתי להמשיך את לימודי בבית הספר התיכון, שם פגשתי לראשונה צעירים יהודים חילוניים. למדתי עברית והצטרפתי לתנועת הנוער הציונית. הורי כעסו עלי מאוד כשסיפרתי על כוונתי לעלות לארץ ישראל. אבי לא יכול היה לסלוח לי על כך שהפכתי להיות חילונית ואף אמי הייתה מאוכזבת אבל היא הבינה את תשוקתי. באותם ימים הבריטים שלטו בארץ ולא ניתן היה להיכנס ללא סרטיפיקט, אך זה התאפשר למי שנישא לתושב הארץ, וכך עשיתי. בעזרת תנועת הנוער נישאתי עוד כשהייתי בפולין, לבחור תושב פלשתינה שלא הכרתי כלל, תמורת 500 לי"ש, וכך קיבלתי את אישור הכניסה והתאפשר לי להגשים את חלומי. הגעתי לארץ באנייה שעגנה בתורכיה, ומשם נסעתי במשאית עם עוד עולים חדשים כמוני לתל אביב. אפרים, בעלי הפיקטיבי לא עניין אותי כלל, ומייד כשהגעתי לתל-אביב התגרשתי ממנו ללא כל מבט או חרטה. לאחר מכן הגעתי לקיבוץ עין חרוד ועבדתי בפרדס בקטיף תפוזים ובשדות הכותנה. הייתי מאושרת והרגשתי שייכות לחברת הצעירים שבנתה את הארץ. כמה חודשים אחרי שהגעתי לקיבוץ חליתי בקדחת אבל המשכתי לעבוד, כי היה חשוב לי לתרום את חלקי. ואז הגיע אפרים. ג'ינג'י ענק עם כפות ידיים גדולות ועיניים ירוקות ויוקדות. כן, היה זה מושיעי משכבר שבזכותו נכנסתי לארץ ישראל. הוא טיפל בי בשעות הקשות של הקדחת והיה מלא חוש הומור והודה שנשבה בקסמי ממבט ראשון בתמונתי, והלך אחרי לקיבוץ בתקווה לשבות את לבי. הוא היה רגיש וסימפטי והתאהבתי בו בין עצי הפרדס, כשנעץ ענף עם פרחי תפוז ריחניים בין שערותי. התחתנו בטקס צנוע ברבנות, והפעם היה זה לנצח.
כל התקופה הזאת המשכתי להתכתב עם בני משפחתי בפולין. הורי חלו ומתו בזה אחר זה ודוב, שהיה היחיד שעדיין לא הקים משפחה, הביא את עצמותיהם ארצה לקבורה בהר הזיתים. בימים אלה כבר התחילו להגיע שמועות על המלחמה הנוראית המתקרבת אך דוב לא שעה להפצרותי שלא יסע בחזרה לפולין. הוא הכיר את פרומה בשידוך והתאהב בה והבטיח לשוב אליה ללודז', וחיכה ליום שבו יתאחדו ויקימו משפחה. בכיסו נשא טבעת יהלום אותה נהג להוציא מדי פעם ולהביט ביופיה, מדמיין אותה נוצצת על אצבעה של פרומה. המצב בפולין היה קשה ליהודים באותה תקופה של לפני המלחמה, וכשדוב חזר לשם, פרומה ומשפחתה כבר ברחו למקום לא נודע. זמן קצר לאחר מכן, המכתבים פסקו להגיע והקשר עם משפחתי נותק. באותה תקופה, אפרים היה משענתי היחידה. הוא הבין ללבי, לגעגועי ולדאגתי למשפחה שהשארתי מאחור. לו רק יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור ולהביא אותם איתי לארץ ישראל, לחוף מבטחים. אין יום שבו אינני מתייסרת על כך שלא הצלחתי לשכנעם לעזוב את חיי הנוחות ולעלות לארץ ישראל. עם תום המלחמה חידשתי את חיפושי אחרי אחי, אך לא מצאתי כל זכר להם. להפתעתי, יום אחד פרומה הופיעה על סף דלתי. היא הצליחה לשרוד את התופת. אחרי שברחה עם משפחתה לכפר נידח, הגיעו הנאצים גם אליהם. כל משפחתה נלקחה, אך היא הצליחה לברוח והצטרפה לפרטיזנים ביערות ובדרך לא דרך שרדה, נאחזה באהבתה לדוב כסם החיים. אפרים ואני לקחנו אותה אל ביתנו. היא הייתה כה שברירית, רזה וצנומה, פניה חיוורות ועיניה כבויות. פרומה הייתה מלאת רגשות אשמה על כך ששרדה בזמן שכל משפחתה נספתה והידיעה שדוב חזר אליה ונספה אף הוא העיקה על ליבה. שתינו נסענו לפולין לחפש את שרידי משפחותינו. הגענו לבית הורי ובו כבר שכנה משפחה פולנית. הם פתחו את דלתם לפני בחשדנות, בתור אורחת לא קרואה, וגם אני חשדתי בהם. לא ידעתי אם הם קנו את הבית לאחר המלחמה, או קיבלו אותו כפרס על שיתוף הפעולה עם הנאצים. עדיין היו בביתם הרהיטים שהכרתי מבית הורי. בפינה עמדה שידה ריקה, שבה עמדו תמיד פמוטי הכסף שאמי הדליקה בכל ערב שבת, אותה העניקה לדוב כמתנה לחתונתו המתקרבת עם פרומה, ובמרכז עמד שולחן העץ הגדול והכבד שסביבו היינו מתאספים בארוחות השבת. השארתי להם את פרטי וכתובתי למקרה שמישהו מקרובי או חברי יחזור אי פעם לבית הזה. חיפשנו כל שביב מידע, אבל הידיעות שקיבלנו שם היו מעטות. יהודי העיר לודז', ובהם בני משפחתי וחברי, קובצו בגטו, ומשם נשלחו במשאיות גז ובקרונות בקר למחנות הריכוז חלמנו ואושוויץ, שם מצאו את מותם. לא נותר אף אחד שיספר את סיפורם.
כשחזרנו ארצה פרומה ניסתה לשקם את חייה והתחתנה עם בחור פולני, שכמוני הגיע ארצה לפני המלחמה. בנימין נולד לאחר כשנה, אבל פרומה לא הייתה מסוגלת להעניק לו אהבה. היא הייתה שרויה בדיכאון רוב הזמן, ובעלה עזב אותה ונעלם מחיינו. כשבנימין היה בן שנה וחצי, פרומה שמה קץ לחיה, היא לא יכלה לשאת עוד על כתפיה את נטל האשמה שחשה. אפרים ואני אימצנו את בנימין לבן, זהו אביך, שגדל לתפארת, לא נולדו לנו ילדים משלנו ולא הכנסנו יותר אל ביתנו את עצבות השואה. יום אחד הפתיע אותנו שליח על סף דלתנו עם השידה הישנה מבית הורי בעיר לודז' בפולין. לא היה מצורף למשלוח כל מכתב או פתק, אבל בקצה המגירה, בפינה הרחוקה, שכבה לה טבעת יהלום. השידה של דוב. לא חזרתי שוב לבית הורי ולא הצלחתי למצוא הסבר איך הגיעה אלי השידה ומי שלח אותה. אולי בני הדור הצעיר במשפחה הפולנית חשו אשמה על פשעי העבר של הוריהם? או אולי מאסו בריהוט הישן אך ליבם לא נתנם לזרוק את השידה, כיוון ששיערו ודאי עד כמה אני מתגעגעת למשפחתי? אולי השולח הכיר אותי ואת משפחתי? זאת חידה שלעולם לא נדע מה פתרונה. דבר אחד ידעתי, ביתה היחיד של השידה הוא כאן, בארץ ישראל. עכשיו זו השידה שלך. מלא אותה בכל טוב וחייה את חייך באושר.
סבתא שלך האוהבת

השידה עומדת בסלון ביתי החדש, ועל הקירות תלויות התמונות הממוסגרות בשחור לבן, אבל הן מלאות חיים, מצולמות מאחורי הבקתה ביער. עד היום אינני יודע מה היו שמותיהם של הצפרדע והצב, למרות שבביקורי האחרון ביד ושם, יכולתי להישבע שאני מזהה בתמונה מגטו לודז' ילדה אחת עם שתי צמות. טבעת היהלום שנדדה מפולין לארץ הלוך ושוב, מונחת על אצבעה של אם ילדי. עדי, שיר ותומר. היום אנחנו הולכים לראות את הדובים. סתם, דובים רגילים בגן חיות רגיל וילדים עם שמות רגילים. כי מי שמע אי פעם על דוב עם שידה?