הסיפור שאף פעם לא זכה להיכתב –הקדמה

שערה השחור והארוך הסתיר את פנייה שהיו מונחות חסרות חיים על האדמה.
פתיתי השלג החלו לרדת וכאילו קישתו את גופתה של אימי.
עמדתי שם ממעלה כשדמעות עומדות בעייני.
הבטחתי לאבא שאשמור אלהה, אבל נכשלתי ,
היא מתה.
הייתי אז בן 9, בלי טיפת כסף או בית חם לחזור אליו.

אני זוכר שהתיישבתי ליד גופתה וליטפתי את שערה כאילו היא עוד חיה ,והיא רק ישנת ,אני זוכר שהיא הייתה מבקשת מימני ללטף את שערה בדיוק כך כי זה מזכיר לה את אבא.
אני ישבתי שם והייתי חסר אונים.
ידעתי שצריך לקבור אותה ,אבל הייתי בן 9 ,לא יכולתי לסחוב אות גופתה כי היא הייתה ,כבדה מידי לילד בגילי ,וגם אם יכולתי לסחוב אותה , לא ידעתי לאין ללכת או מה לעשות.
והאמת לא רציתי להאמין שהיא מתה.
אמרתי לעצמי שאולי היא יושנה ממש עמוק ועוד מאת היא תתעורר כדי להסיג לנו אוכל מהכסף שהעוברים ברחוב זרקו לכיוונינו.
לאחר יום שלם שישבתי ליד הגופה הקפוא של אימי ושערה השחור נישכח מתחת לשכבת שלג עבה ,החלטתי שאני יוצא לדרך חיי החדשים ,והבטחתי לעצמי שהם לעולם לא יראו כמו שהם נראים עכשיו, הבטחתי שלעולם לא היה לי קר יותר.
נישקתי את ראשה הקר ,ושזרתי צמה לשערה הארוך ,כי אני זוכר שהיא הייתה מספרת לי כמה אבא אהב כשהיא הייתה עושה צמה גדולה לשערה השחור והארוך, אבא אהב את הצמאה כי זה מזכיר לו את הפעם הראשונה שהם הכירו, כך היא הייתה מספרת לי ,כך אני זוכר.
ואני בטוח שהיא הייתה רוצה למות באותה צורה שאבא שלי זוכר אותה, הרי היא תמיד דיברה אליו בכזו אהבה וביטחון, בביטחון שיום אחד הוא באמת יחזור.
השכבתי את הגופה על גבה וסידרתי את שמלתה בצורה מכובדת ,כאילו היא הייתה נסיכה. את ידהה המשוחררות והכחולות הנחתי לצידי גופה, כפות ידהה הקטנות והאצבעות הארוכות והרזות שהיו פצועות ואדומות מעבודה קשה ומקוואות קור נראו עכשיו שלוות יותר ,כאילו הן עכשיו נחות מכול מעשה וישנות שנת ישרים לנצח. ליטפתי את האצבע שאלהה עד לא הרבה זמן אמא נהגה לשים את טבעת הנישואין שאבא הביא לה, אבל לאחר שהגיע החורף ,והאנשים לא הסתובבו יותר ברחוב כדי לזרוק לנו כסף, הכסף שהיא הביא מהעבודה לא הספיק, והיא הייתה חייבת למכור את הטבעת כדי להאכיל אותי, אני זוכר שהיא הייתה עצובה אבל היא לא בכתה היא חייכה אלי וליטפה את פני ואמרה "כשאבא יחזור הוא יקנה לי אחת חדשה והרבה יותר יפה מזו".
כשראיתי את גופתה מונחת מסודרת בצורה מרשימה אחרי סידורי ובולטת על השלג הצח שמאחוריה, דמעות שרפו בעייני ונזלו על סנטרי.
וליפני שסובבתי את גבי לאותו גוף חסר חיים שנהג להיות לי לאמא, היה נידמה לי שראיתי חיוך מזווית פיה של אימי , כאילו היא אומרת לי תודה על כך שסידרתי את גופתה בצורה כול כך יפה על השלג .
אמא תמיד העריכה יופי ותמיד שאפה להיות כמו אותן נשים מטופחות ברחוב שהסתכלו אלהה בעין צרה בשל יופייה.
אמא שלי הייתה כול כך יפה.
אפילו ביום מותה.