נטישה- פרק 5

"באיזה מקום אתה ממקם את הבר הזה?" שאלתי את ניצן בחיוך כשהוא החנה את הרכב. הוא צחק ואמר שבעיניו אי אפשר למקם את הברים בסדר אחד אחרי השני, אחרי שראיתי את הבר שהוא הכי אוהב. הוא אמר שזה, כמו השאר, מאוד דומים, שהאווירה בהם דומה, שהוא מת עליהם ומת על הבעלים, אבל שאת האהבה לבר האחד שלו, הוא לא יכול להשוות לאחרים. הם פשוט לא עולים באותה הסקאלה.
"את נורא מסקרנת אותי את יודעת?" הוא צחק כשהלכתי לצידו לכיוון הבר. חייכתי והסתכלתי עליו, מגלה גומת חן קטנה מבצבצת על פניו, וחיוכו הנעים מרגיע אותי. צחקתי ושאלתי באיזה אופן, והוא אמר שהוא מרגיש שיש כל כך הרבה דברים שהוא לא יודע, והוא חושב שהוא לא ידע לעולם. הסתכלתי עליו בחיוך מתעניין- זו האמירה הכי מעניינת שיצא לי לשמוע מבנאדם לאחרונה. אני יודעת שלא יודעים עליי יותר מידי, אני גם יודעת שמאוד קשה לי להוציא את המחשבות שלי הלאה, או לספר מעצמי דברים. זה לא עניין של פגיעות, הלוואי וזה היה עניין של פגיעות, תמיד יכולתי לשים את המציאות מול הפנים, לשים את הדברים על השולחן, ולדבר בכנות, אבל התחלתי להסתיר בשנים האחרונות דווקא בגלל זה. לא מפחדת להיפגע, פשוט מרגישה שלא צריך לדעת עליי הכל.
"אנחנו מכירים שבועיים בערך," הוא אמר בחיוך, ממשיך את קו המחשבה שלו, "זה לא שאני מצפה שאני אדע עלייך כל דבר אפשרי בעולם, אני גם לא חושב שאת צריכה. אני לא מאמין בזה שצריך לדעת כל דבר על הבנאדם ישר על ההתחלה, הכי מעניין זה להכיר דברים בדרך."
"ככה קרה לך עם רוב החברים שלך?" שאלתי כשהגענו ממש לכניסה לבר. הוא חייך ולחץ את היד לשומר בכניסה, ונכנסנו. גם פה הוא מוכר? אני לא יודעת משהו שכולם יודעים? הוא חייך והלכתי אחריו, עוברת בין שלל אנשים, עד שהוא התיישב שוב ליד שולחן גבוה עם כיסאות בר. צחקתי והתיישבתי מולו, נהנית מהמוסיקה שנשמעה ברקע. חשבתי שבפעם הבאה שנצא לאנשהו, זה יהיה למקום שאפשר לרקוד בו, או להתפרע בו, הוא היה נראה קצת חיית מסיבות. אבל הוא הפתיע שלא, כנראה שכל מה שהוא רוצה בהתחלה, זה לדבר. טוב, לדבר ועוד קצת.
"אני לא רוצה שתחשוב שאני מנסה להסתיר דברים, אני פשוט לא בתקופה הכי טובה שלי בחיים."
"לשאול?" הוא שאל בחיוך. צחקתי והסתכלתי עליו בחיוך, מלטפת את האמה שלו, והוא חייך אליי וקירב את ראשו אליי. נישקתי לשפתיו החמות, והחזקתי בלחיו החמה, מרגישה כל כך טוב עם הנשיקה הזו ועם הקלילות הזו. אני צריכה משהו קליל מול כל המציאות הכואבת הזו.
"למה אין לך טלפון?" הוא שאל כשהוא התנתק ממני. גיחכתי ואמרתי לו ששלי נשבר מזמן וכל פעם עמדתי להחליף אותו ולקנות חדש, ולא עשיתי את זה. הוא צחק ואמר אם אין לי ביטוח לטלפון, ואמרתי לו שאין לי ממש גישה לחשבון של הטלפון שלי כדי לבדוק למה אין לי ביטוח על זה שהוא נשבר. לא שיקרתי לו- הטלפון שלי באמת נשבר לפני אולי חודש, פשוט לא הרמתי את עצמי כדי ללכת ולקנות אחד חדש או לתקן אותו. לא הייתי צריכה אותו, אף אחד לא חיפש אותי.
"זה בעייתי את יודעת, עם כמה שמסקרן אותי לדעת שאני יכול לקבוע איתך ולא תבריזי, אבל אם היה קורה משהו, וזה לא היה הברזה אלא נפלת איפשהו, המעלית לא עבדה, נתקעת איפשהו, ואת צריכה להודיע שאת מאחרת? גבר אחד יכול לפרש את זה בתור הברזה."
"אם אתה באמת סומך עליי," צחקתי, "אתה תדע שאם איחרתי או לא הגעתי זה לא כי לא רציתי, אלא כי משהו השתבש."
"אגב, רציתי להתייעץ איתך לגבי משהו, אולי תוכלי לתת לי עצה בנושא."
"בוודאי," חייכתי, "מה קרה?". הוא התחיל לספר על מקרה שקורה לו במלצרות, על לקוחות שאין לו זין אליהם, או לקוחות שלא שמים עליו זין. הוא בכוונה השתמש במילים האלה, הוא גם התנצל על זה, כי הוא מרגיש שזה יושב לו על הלב כבר כמה זמן. הוא ניסה לדבר על זה עם אנשים, אבל כשאתה משרת לקוחות, וצריך בסופו של דבר שהם יצאו בהרגשה הכי טובה, קשה להשאיר את כל העצבים בבטן. הוא אמר שיש כמה לקוחות שהוא מרגיש שמזלזלים בו, ושאין לו תמיכה אחר כך מצד הבעלים. ניסיתי להרגיע אותו ולומר שככה זה טבע האדם, שחלק מהאנשים פשוט לא מרוצים בשום מצב ובשום עניין, מבקשים דברים שאין, מצפים שיתייחסו אליהם כאילו הם מלכי העולם, ושלפעמים זה נמאס. יש לי ניסיון מהחרא הזה- אמא שלי היא ככה, חושבת שהשמש זורחת לה מהתחת.
"איפה עובר הגבול בין להיות חצוף לבין לשרת אותם בפחות נחמדות?"
"איפה שאתה בוחר לשים את הגבול," אמרתי מיד, "גבולות זה לא דבר שהוא מוגדר מראש. טוב יש כאלה, אבל הם לא ממש קשורים לחיים הבין אישיים שלנו. כשבחורה לדוגמא אומרת לך שיש לה גבול שאסור לעבור אותו, אתה או נשמע לה, או לא, וזה גבול שהיא הגדירה. ויש גבולות אחרים, גדולים יותר. זה ברור שלא תקרא ללקוחות שלך בני זונות ותתחיל לקלל להם את הצורה, ומצד שני אתה תדע טוב מאוד כשתרגיש שאתה עובר את הגבול. אני מנסה לדמיין את עצמי עובדת במסעדה, ברצינות, לא הייתי מצליחה כמוך. יש לי מזג נורא חם, אפשר לעצבן אותי בדקה."
"באמת?" הוא צחק וגיחך, שותה עוד שלוק מהבירה השנייה שלו להערב.
"ברצינות," צחקתי, "אפשר לעצבן אותי בקלות, כי אני לפעמים לוקחת את המציאות כקשה יותר משהיא באמת. אנשים, גם אם הם לא מבינים את זה, יכולים לפגוע בך בנקודות הכי קשות בלי שהם התכוונו בכלל. הם יגידו דבר על זה שהם אוהבים את המשפחה שלהם, ואתה תחשוב כמה שלך לא מכירה אותך באמת, הם יגידו משהו על העבודה שלהם, ואתה תחשוב כמה אצלך הכל קשה, הם ישלמו עלייך, והם לא יבינו שבסופו של דבר זה מציג אותך כחלש. אתה מבין?"
"אבל זה לנתח את המציאות הזו הרבה יותר קשה משהיא באמת, זה לא להיות מרוצה לעולם, זה תמיד לחשוב שכל משהו שמישהו עושה, בא לרעתך. זה לחיות בצורה מפגרת, סליחה על הביטוי."
"אני לא אומרת שאני כזו קיצונית," חייכתי אליו, "זה לא שאני מאמינה שכולם עושים דברים כדי לפגוע בי, אבל יש אצלי נקודות שהן הכי שוברות, וזה לא משהו שאני מציגה ככה, ישר, במצב של לומר 'אל תגידו את זה, אל תזכירו את זה'".
"אז איך את מתחסנת מזה?" הוא שאל מתעניין.
"אני לא בטוחה כמה אני מתחסנת מזה," חייכתי אליו, אמיתית נורא עם המילים שלי, "אני פשוט מנסה לעשות לעצמי את הסוויצ' במוח שהאנשים שאכפת להם ממני, לא רוצים לפגוע בי."
"כמוני?" הוא נאנח בחיוך. הרמתי את ראשי אליו, צוחקת ומחייכת אליו, והוא חייך חיוך נבוך.
"כן, כמוך."
חזרנו לאוטו בסביבות שתיים בלילה, מחויכים, צוחקים. סיכמתי איתו עוד מההתחלה, שאם הוא יוציא אוטו, זה אומר שאחד מאיתנו חייב לא לשתות. ידעתי לקחת איתי את הרישיון שלי לכל מקום, זה היה כמו תעודת הזהות שלי. ההורים אמרו לי בשנייה שיכולתי להוציא רישיון, שאני חייבת ללמוד נהיגה. אז למדתי נהיגה. הוא התיישב במושב שליד הנהג, ואני לקחתי את האחריות על הרכב. הרבה זמן לא נהגתי, אבל זה משהו שלא מאבדים. הוא רק אמר לי בקטנה איך זה הולך, אבל זה היה כמו כל רכב אוטומט שאי פעם נהגתי בו. הייתי אוהבת לנהוג, כל כך אהבתי לנהוג.
"את יודעת משהו," הוא אמר בחיוך, מביט בי. צחקתי וכשנעצרתי באור אדום הסתכלתי עליו, מחויכת. "פחדתי כל הערב הזה לגעת בך, אני לא באמת יודע מה המצב עכשיו ואני מפחד עלייך, באמת, אני רוצה לקחת את זה נכון, אני מרגיש שיש כאן משהו שהוא…"
"אתה שיכור?" צחקתי וחייכתי אליו. הוא הניד את ראשו לשלילה והסתכל עליי, מחייך.
"ממש לא, פשוט רוצה להמשיך לשים את הקלפים על השולחן."
"אז נראה לי שאתה תקבל את התשובה שלך בזה שאנחנו נוסעים אלייך." צחקתי. הוא צחק, חייך אליי והמשיך להסתכל עליי בפרצוף מחויך. צחקתי והובכתי והמשכתי לנהוג, כאילו הוא לא מסתכל על כל מעשה שאני עושה, ועל כל הזזה של יד או של רגל. ידעתי שאני צריכה לפתות אותו קצת, גם אני רציתי להיות קרובה אליו כל הערב.
"פה ימינה?" שאלתי בחיוך כשהגענו לשכונה שהוא גר בה. הוא צחק ואמר שכן, ואז נאנח ואמר שאם בתחילת הערב סיקרנתי אותו, עכשיו אני מסקרנת אותו פי כמה וכמה. חייכתי, הרגשתי בכימיה המטורפת שיש בינינו. חניתי ברוורס מושלם, כזה שגם הוא התפלא שבשתיים וחצי בלילה עוד אפשר לעשות, ודוממתי את המנוע.
"נעלה?" שאלתי בחיוך. הוא הסתכל עליי צוחק והחזיק בידי, מרים אותה ומנשק לגב כף היד שלי.
"אחרייך."