כמה ראיות

רצתי בכל כוחי, אבל זה לא עזר הוא תפס אותי. ולא שיחרר.
"תעזוב אותי חתיכת חלאה!" צעקתי אליו אבל זה לא הפריע לו, הוא גרר אותי כל הדרך על האספלט עד למכוניתו השחורה.
הדלת נסגרה לי על הרגל, הוא לא הבין מה תוקע את הדלת וניסה לסגור אותה שוב שוב.
"דביל זאת הרגל שלי" צעקתי עליו כשאני על סף בכי.
הוא דחף את הרגל פנימה וטרק את הדלת. החזקתי את הדמעות, חיכית שהוא יעבור מאחורי האוטו, אבל הוא לא זז. הוא פשוט עמד שם בלי לעשות כלום, דפקתי על החלון וצעקתי " טוב למה הכנסת אותי לאוטו אם לא נוסעים?!", כרגיל הוא לא ענה.
לפתע התחיל לרוץ לעבר דלת הנהג, בלי לחשוב פעמיים פתחתי את הדלת ורצתי בדרך נפלה לי הנעל וזרקתי את הזקט על הרצפה מרוב חום. המשכתי עד שלא יכולתי יותר ונפלתי.
המכונית התקדמה, נשארתי על הרצפה, הכל הסתובב, ראיתי דם בכל מקום, עליי, על הכביש ועל כל המסלול שרצתי.
לפתע הכל נהיה חשוך, לא הבנתי מה קורה, תיארתי לעצמי שזה הסוף , הירהרתי בשביל מה נלחמתי כל כך אם ככה זה נגמר?, ואולי טוב שזה נגמר ?, התמסרתי לחושך, לשקט, לכלום.
לא שקעתי בעוד מחשבות, פשוט הנחתי לגוף שלי לדמם שם, על הכביש הזה שלפני כמה רגעים היה זירת פשע ועכשיו , הוא סתם כביש, שנשארו עליו כמה ראיות, הדם, הכביש, הנעל והזקט שלי ואני.
הרגשתי שמישהו דופק לי על החזה, אולי מנסה להעיר אותי?, לא אבל בטח אני כבר מתה ועכשיו אני עוברת לעולם הבא ומעכלת את כל מה שקרה לי.
הרי הייתי סתם נערה ופתאום אני.
לא יכולתי לסיים את המשפט בראשי לפתע פלטתי נשיפה.
"רגע אני חיה?" מילמלתי .
"כן ואנחנו נטפל בך הכי טוב שנוכל בשביל שתמשיכי לחיות."