סימני שאלה (בבקשה תיכנסו:)

פרק רביעי-

קמתי מוקדם בבוקר, שש ארבעים ואחת, אבל ליטל כבר יצאה, היא בוודאי עלתה על האוטובוס הראשון לבני ברק, מעכשיו הבחירה בידיים שלה.
נאנחתי אנחה כבדה במיטתי וכמתי לכיוון השירותים. לאחר שצחצחתי את שיניי ושתפתי את פניי ויצאתי מהשירותים לכיוון המטבח. אין כמו להתחיל את היום עם נס ועוגת הבית.
אך במטבח מצאתי הפתעה בלתי צפויה.
"אנה!" אני קוראת בהפתעה, שיערה בלונדיני הארוך אסוף רישול, היא לובשת את אחת החולצות הישנות של אלי ומכנסיים קצרים כל כך שאני חושדת שבכלל מדובר באחת הבוקסרים שלה.
"למה את כל כך מופתעת, שכחת שזה הבית שלי?" היא עוקצת ולוגמת מהנס שלה.
אני מגלגלת עיניים ומתחילה להכין את הנס שלי.
"דיברתי קצת עם אלי, את יודעת," היא התחילה לומר בטון חלקלק. "אני חושבת שבקרוב הוא יציאה לי נישואין," אני מוזגת מים חמים לספל ומתקדמת למקרר. "מה שאומר שאנחנו נצטרך להתחיל לחסוך."
"בואי ותגיעי לשורה התחתונה בבקשה." אני מוזגת חלב וטועמת, מושלם.
"אם תמשיכי לגור כאן תצטרכי להתחיל להשתתף בשכר הדירה." קולה חד, היא מניחה את הספל שלה בכיור ומסתלקת מהמטבח.
אני מניחה את הספל שלי על השיש והולכת אחריה לכיוון חדר השינה שלה ושל אלי, היא פושטת את החולצה שלו ובוחרת חולצה מארון הבגדים שלה.
"אלי אמר את זה?" אני שואלת מתעלמת מהעובדה שהיא עומדת מולי לבושה רק בחזייה ובבוקסר קצרצר.
"אלי אמר את זה," היא משיבה. "את מוזמנת לשוחח איתו על העיניים כשיחזור בצהריים." היא מחייכת חיוך מושלם, שטני באופן מושלם. ואני חוזרת למבטח בלי לומר מילה נוספת.
כבר לא בא לי לשתות יותר אז אני שופכת את הנס לכיור, איך היא מעזה בכלל להעלות את הנושא, הייתי פה הרבה לפניה ואני לא מוכנה לוותר לפקצה הבלונדינית הזו בלי מאבק. חוץ מזה אלי הוא אחי הגדול, הוא דואג לי ולעולם לא יניח לי לגור ברחוב או משהו, נכון?
לאחר כמה רגעים יוצאת אנה מהחדר כשהיא לבושה בחולצה לבנה מכופתרת וג'ינס כחול צמוד.
היא יוצאת מהבית בלי לומר לי מילה. זעם מציף את כולי, חצופה! מי היא היא ושבת שהיא.
אני חוזרת לחדר שלי, לוקחת את הטלפון שלי, שנח על המיטה, ומתקשרת לאלי.
הוא לא זמין. כרגיל.
אין ברירה, אני פותחת את ארון הבגדים שלי ושולפת ממנו ג'ינס יוקרתי וחולצת בטן. אחרי מבט קצר בראי אני יוצאת מהבית ונועלת את הדלת אחרי.
זמן לא רב עובר ואני כבר במקום עבודתו של אלי, שנמצא במרחק הלכיה מהדירה.
המשרד שבו עובדים אלי וחבריו על פיתוח אפליקציות או דברים כאלה ממוקם בבניין נמוך וחום, בקומה השלישית, אין מעלית ולכן אני נאלצת לעלות במדרגות, שמחה שהחלטתי לנעול נעליי התעמלות במקום נעליים אחרות.
כשאני מגיעה לקומה השלישית אני מזהה את המשרד במהירות, הדלתות שלו שקופות ואני וכנסת דרכן ישירות למעין חדר קבלה קטן.
איש לא יושב ליד שולחן הקבלה לכן אני מתחילה לצעוד במשרד בחופשיות, פותחת דלתות בלי לדפוק ומגלה שהחדרים מאחוריהם ריקים, ונהנת מהשקט.
לאחר זמן מה אני פותחת דלת נוספת רק שהפעם במקום למצוא חדר ריק אני מוצאת אדם רכון מעל מחשב שנח על שולן עבודה. זה אותו בחור שהיה בדירה אתמול.
"אתה יודע איפה אני יכולה למצוא את אחי," אני שואלת בקול רם, בלי טיפת נימוס, כשאני רואה שהוא אפילו לא שם לב שפתחתי את הדלת.
הוא מרים את מבטו אליי ואני יודעת שהוא מזהה אותי לפי החיוך המשועשע שנמרח על פניו הממוצעות.
"הוא נמצא בישיבה, אבל את מוזמנת לחכות לו," הוא מצביע על כיסא עור שנח לצד השולחן, אני מגלגלת את עיניי ויושבת על הכיסא בלת ברירה. "השם שלי הוא יונתן, דרך אגב." הוא אומר וחוזר לעבוד על המחשב.
"מוריס." אני אומרת קצרות ושולפת את הטלפון שלי מכיס הג'ינס בהיסח דעת, מתכננת מה אומר לאלי ברגע שיסיים את הישיבה שלו.