שמלה אדומה

אני אוהב את הדרך בה שמלתה האדומה מתבדרת ברוח, אך הקרבה שלה אל קצה הגג מפחידה אותי.
היא הייתה הנערה הכי מדהימה שאי-פעם פגשתי בחיי, ידעתי שלעולם לא אוכל למצוא מישהי שאוכל להרגיש אליה מה שאני מרגיש אל לונה. לא שאני מתכוון לנסות, משום שאני עומד לעשות הכל בשביל להישאר איתה לשארית חיי, גם אם זאת אומרת שאמות מחר.
תמיד היו לה בעיות, ידעתי זאת הרבה לפני שהתאהבתי בה, אז אני לא יכול להתלונן על כל הפעמי םבהם לא יכולתי לישון בלילה מפחד שהיא כבר לא תהיה שם כאשר אתעורר, מפחד שיום אחד השדים שלה ינצחו אותה והנערה שאני כל-כך אוהב תעלם לעד. אני מפחד שיום אחד, היא תשאיר אותי לבד.
"היי, מותק." אני אומר ומושך אותה לעברי, יודע שזו הדרך הכי קלה להרחיק אותה מהקצה.
"היי." היא ממלמלת ולא עובר רגע לפני שהיא מנסה להשתחרר מאחיזתי, ולמרות שאני יודע שמצב הרוח העכור שלה אינו בגללי, אני עדין נפגע.
ידעתי שברגע שאני אעזוב את אחיזתי בה, היא תחזור אל קצה הגג, כאילו שום דבר מזה לא קרה, אני לא בטוחה למה בדיוק היא עושה את זה, אך אני חושב שזה מרגיע אותה לפלרטט עם המוות, לפעמים, אני ממש מקנא בו, משום שיש לו את תשומת ליבה המידית כמעט בכל רגע של היום.
אני יודע שזה דבר נוראי להרגיש, אך למען כל הטוב שבעולם, מה אני יכול לעשות כשהיא אינה משיבה לי את אותה האהבה שאני מרגיש כלפיה?
נאי מרגיש איך היא מתעופפת מאחיזתי, אז אני עושה את הדבר היחיד שעולה לי למוח באותו הרגע, אני מרחיק אותה מקצה הקומה, מצמיד אותה לקיר ומנשק אותה.
שפתי קלילות על שפתיה בהתחלה, אך ברגע שהיא מעמיקה את הנשיקה, אני נותן לעצמי לטבוע בה, לעזאזל, אני נצמד אליה כאילו אני באמת טובע והיא אוויר לנשימה.
"אל תעזבי אותי בסדר?" אני מתרחק ממנה מעט, לא מספיק בשביל שהיא מוכל לברוח מאחיזתי, אך מספיק בשביל לפגוש במבטה.
היא מחזירה לי מבט כהה מתשוקה ומנשקת אותי בשנית, הנשיקה שלה הייתה כל-כך חמה ומסחררת שכמעט שחכתי שהיא לא ענתה לי בסוף, אך רק כמעט.