מצוד הפלאות: פרק 26- בדרך לארמון הפלא

המשלחת לכיוון ארמון הלבבות יצאה לדרכה. כל אחד מהמשתתפים עשה זאת מסיבה אחרת, אך כולם חשבו שיש להם אותה מטרה. בערך.
איזי, קארל וגראנד תכננו לסייע לקידום "היום בו כל העולמות יתנגשו."
רפאל רצה להגיע לשם רק כדי לנקום בפיניאס, אחיו.
איב תכננה לקחת את הכובע של המלכה כדי לוודא לתמיד שאהבתו של כריס אליה אמיתית.
אנג'י, נואר וכריס עשו זאת כי זו המשימה שלהם, וזה מה שיחזיר אותם הביתה.
ואיימי… איימי פשוט הלכה איתם מבלי סיבה מיוחדת. במילא לא היה לה משהו טוב יותר לעשות, לכן כבר עדיף שתצטרף, למקרה ויצליחו בתוכנית שלהם.
בדרכם, בעקבות גגות הארמון החרוטים שהופיעו באופק, כולם שתקו. לאף אחד לא היה נוח עם האחרים (טוב, כמעט לכולם), ולראשונה, הם רק הלכו, מבלי לתכנן תוכניות נוספות תוך כדי ומבלי לנהל שיחות חולין.
עד ש- כמובן, אנג'י החליטה להתחיל באחת. עם רפאל, דווקא.
"אתה באמת הולך להרוג את אח שלך?" היא שאלה אותו בשקט, כך שרק הוא יישמע. למרות זאת, הוא התרגז שאפילו העלתה את הנושא לאוויר.
"אל תדברי על זה!" הוא ציווה עליה בלחש מאופק.
"אני חייבת." היא השיבה, כלל לא נעלבת, ומוחה בעד דעתה. "אני לא רוצה שתעשה משהו שתתחרט עליו אחר כך. הוא אח שלך אחרי הכל. אני יודעת שאם לי הייתה אחות-"
"אבל אין לך, נכון?" רפאל קטע אותה בעצבנות. כל הדיבורים המיותרים על פיניאס לא יכלו להשאיר אותו בשקט, שלא לדבר על כך שהיא מחייבת אותו להמשיך בכך מבלי באמת לדעת במה מדובר. "אין לך מושג איך זה."
"אתה צודק." היא הפתיעה אותו. "אבל אני יכולה לשער, ובהשערה שלי אני לא רוצה שתפספס הזדמנות לחדש את המשפחה שלך."
"הוא האדם שבגללו המשפחה שלי לא כאן." הוא הזכיר לה. "תעשי לי טוב, אל תתערבי בדברים שלא קשורים אלייך. אני יודע מה אני עושה."
"ובכל זאת-"
"אני יודע מה אני עושה." הוא חזר ואמר. "תצטרכי לסמוך עליי שאני יודע מה היא טוב בשבילי."
אנג'י לקחה נשימה עמוקה ונאנחה בהנהון ראש קל. "בסדר." אמרה. "אבל אני עדיין מקווה שתחשוב על זה שוב."
"אני לא." הודיע. "תהיי בטוחה."

איב שמעה את אנג'י ורפאל מדברים בניהם, אך לא הצליחה לקלוט על מה. הכנפיים שלה רעדו בלחץ, והיא אפילו לא שמה לב. לפעמים זה קורה לה, והיא שונאת את זה. זה כמו שמישהו מסתכל הישר לתוך ליבה, בהנחה ויש לה אחד שאפשר לראות, ויודע בדיוק על מה היא חושבת.
הפעם היא חששה. באמת. כנפייה העידו על כך. הן תמיד עושות את זה, והפעם בפומבי.
"את נראית לא טוב." כריס פנה אליה בשקט.
"סליחה?" היא שאלה אותה.
"אני מתכוון שאת נראית לחוצה." הסביר. "ולפי איך שאני מכיר אותך, זה לא ממש מתאים לך להיות לחוצה בגלל מה שעומד לקרות."
"אני- אני לא לחוצה בגלל זה." היא נאנחה. "זה משהו אחר."
"מה, אם מותר לי לשאול?" כריס ביקש לדעת.
"זה לא חשוב. עזוב." אמרה.
"תקראי לי מטורף, אבל יש לי הרגשה שאת משקרת."
"וזה חדש?" היא גלגלה עיניים בחיוך.
"את יודעת למה אני מתכוון." הוא אמר. "ואני חושב שאני יודע גם למה."
"וואו, נסיך, ממתי הפכת לכזה חכם?" היא שאלה בניסיון להרוס את השיחה ובכך גם לסיים אותה.
"את ממעיטה בערכי." הוא אמר. "זה לא קשה כל כך לקרוא סימנים."
"באמת? ומה כתוב בסימנים?"
"בשיחה שלך עם רפאל, הוא אמר לך משהו שערער אותך." הסביר.
"אתה חולם." היא הכחישה.
"ובכל זאת, הכנפיים שלך רועדות." כריס העיד. "זה בטוח משהו חשוב."
"תשתוק, בבקשה." איב הופתעה מעצמה על איך שדיברה. זה היה מאוד מנומס מצידה.
"אני לא דורש ממך להגיד לי מה הוא אמר לך." הוסיף להגיד.
"אתה לא?" היא שאלה בפליאה, והפנתה אליו את ראשה. הוא חייך אליה. זה היה מוזר.
"לא." הוא אימת. "אני לא רוצה לדעת מה אמר לך, זה לא משנה. אני רק רוצה שתדעי שאני נמצא לצידך."
"אפילו כשהכישוף יפוג?" היא מלמלה לעצמה בשקט.
"אפילו אז." הוא הפתיע אותה כאשר דיבר אליה. היא שמעה מה אמר, וכנפיה שוב רעדו בעקבות זאת. "אם זה יקרה."
"לצערי, נסיך, זה יקרה." האי אמרה במלוא כנות מחשבותיה ומבטה מעט הושפל. "הגורל לעולם לא ייתן לנו להיות ביחד."
"אני לא מאמין לגורל." השיב. "מעולם לא האמנתי."
"באמת?" איב הופתעה מאוד.
"כן." ענה. "אני רוצה לעשות את מה שאני מרגיש שנכון. זה היה רק צירוף מקרים שמה שהיה נכון, גם היה מקושר לגורל."
"גם לאהוב את אנג'י?" היא החליטה לפתוח את הנושא, בעיקר בגלל שאז יעברו לדבר עליו ולא עליה, וזה גם עניין אותה מאוד לדעת.
"אני עדיין אוהב אותה." אמר, וליבה קפץ בחזה שלה בבהלה. "היא מתוקה, היא טובה, היא אמיצה… אבל אנחנו לא מתאימים."
"ואנחנו כן?" איב כיווצה עיניים בתהייה.
"אני לא יכול לתת הסבר על הכל, איב." הוא אמר. "רק על מה שאני יודע."
"ועדיין היית צריך כישוף שיגיש לך מה אתה רוצה?" איב המשיכה בשאלות שלה, והתקשתה להבין את ההיגיון שבמוחו. אולי זה הקטע, שאין לו היגיון.
"אני לא יכול להסביר הכל." הוא חזר על כך. "אבל מה שאני כן יכול להסביר, אני בטוח בו. ואני לא אוותר עלייך גם אם הכישוף באמת היה אחראי למה שקורה בנינו."
"זה… דבר נחמד להגיד." השיבה.
"אני שמח שאת חושבת כך." הוא העבר לה חיוך. "בואי נשכח מהעניין של הכישוף, בסדר? נתעסק בו ברגע שנחזור הביתה, אז נדע בוודאות."
"בסדר." ענתה בשקט, אך בכל זאת די חששה. היא עדיין הייתה צריכה לקחת את הכובע של המלכה ולשים אותו על ראשו של כריס, כפי שסיכמה בעסקה עם רפאל.
כל זה רק כדי להוכיח שטעה, אבל… האמת שגם היא לא ממש האמינה שזה אמיתי. כל הקטע הזה של 'נשיקה של אהבת אמת'… איך הם לא יודעים שזו אזהרה שאסור להם להמשיך? איך אפשר להיות בטוח בזה? איך אפשר להיות בטוח בכל דבר, במקום הזה?
"הו, איזה מראה מלבב!" איזי קראה וקטעה את מחשבותיה ומחשבותיהם של כולם. הם עצרו אל מול שערי ארמון הלבבות, שנשמרו על ידי שני שומרים שהיו קלפי לב אדום שתיים ושלוש. הם החזיקו חניטות חדות ואדומות וחבשו קסדות שחורות ומשקפיים כהות שהסתירו את עיניהם. "אבל יש יותר מדי צבע. רק שחור יהיה הרבה יותר טוב." היא הוסיפה.
"תשכחי מעיצוב הפנים." רפאל פנה אליה בטון עויין. "אנחנו צריכים למצוא דרך להיכנס."