סימני שאלה (בבקשה תיכנסו:)

פרק שלישי-

ליטל התקשרה לטלפון הכשר של אימה והודיעה לה באופן רשמי שהיא ישנה אצלי היום.
אני מצידי הודעתי לג'וני שאני יוצאת מוקדם ולמרות מחיותיה של סוניה, כך היה.
"מצטערת שהיית צריכה לצאת מהעבודה בגללי." ליטל אומרת כשאנחנו עולות על האוטובוס ומתיישבות.
"זה בסדר, זה לא שיש לי שכר דירה לשלם," היא מחייכת חיוך אסיר תודה ואני מרגישה טוב יותר כשאני יודעת שהצלחתי לגרום לה לחייך. "יש לי רעיון, אולי תספרי לי קצת חדשות טובות. איך מתקדמים הלימודים שלך? כבר הצלחת למצוא שידוך?" אני מנסה ככול האפשר לשמור על נימה קלילה, האוטובוס פונה בסיבוב ואני נשענת עליה.
היא צוחקת.
"הלימודים בסדר, את יודעת שמעולם לא הייתי טיפוס של מתמטיקה אבל הנהלת חשבונות זה דווקא בסדר, אני חושבת שאני מתחילה להבין את העניין של זה. ובקשר לשידוך…. את זוכרת את ריבקי ושרי?"
"וקסמן? האחיות המכוערות של סינדרלה שלא שמעו מעולם על פינצטה והסרת שיער בגבות?" אני עונה בשאלה והיא מחייכת ומהנהנת.
"שניהם מצאו שידוך, ריבקי עם הבן של הרב אייזלר והשרי עם הבן של הרב בנזימן, המשגיח בקצביה." היא נאנחה ומניחה את ראשה על כפתי.
"את לא צריכה להתבאס מזה, סתם עד אנשי מערות שלא מבינים כלום במאה העשרים ואחת." וזה באמת נכון, כל מי שקשור להקהילה חושב שהעולם עדיין נמצא בתקופה שבה נשים צריכות לתפל בילדים והבנים הולכים ללמוד תורה , הפרנסה תגיע מלמעלה, המורה שלי בבית הספר היסודי הייתה נוהגת לומר.
ליטל לא אומרת דבר, רק נאנחת שוב. היא גם לא מוציאה הגה מפיה כאשר אנכנו יורדות מהאוטובוס ומתקדמות לכיוון הדירה של אחי.
אני כל כך רוצה לנחם אותה, לעודד אותה, אבל אני והיא כבר לא נמצאות באותה סירה, לא צועדות על אותו שביל. עם היא מוטרדת מכך שלא תמצא בעל, אני מוטרדת מכך שיום יבוא ואנה תשכנע את אחי להעיף אותי מהדירה שלו.
"יש לי רעיון." אני אומרת, אנחנו יושבות בשתיקה בסלון של אחי, הוא ואנה יצאו למסיבת יום הולדת של חבר ולכן הבית ריק.
ליטל מביטה בי במבט שואל.
"זה פשוט כל כך שאני לא מבינה איך לא חשבתי על זה קודם," אני צוחקת בקול רם, זה באמת פשוט, פשוט כל כך שאני לא בטוחה שליטל תסכים לשתף פעולה. "אולי תעזבי את בני ברק." אני אומרת בקצרה, משליחה את הפצצה ומחכה שהיא תתפוצץ במחשבותיה.
"לא!" ליטל אומרת מיד, לא שוקלת את זה אפילו. "אני לא יכולה לעשות את זה, אני אוהבת את בני ברק, את המשפחה שלי, את אלוקים. אני לא רוצה לעזוב את כל זה בגלל…"
"תקשיבי," אני אומרת, מתקרבת עליה ומניחה יד מרגיעה על כתפה. "גם אני אוהבת את אלוהים, אני מאמינה בו בכל ליבי ומדברת איתו כל לילה לפני שאני הולכת לישון. זה שעזבתי את הכל, שבחרתי בדרך חדשה, לא אמור שחכתי את הכל לגמרי." אני מדברת בכנות והיא יוצאת מעמדת התקיפה שלה. "למרות כל מה שקרה לי, אני עדיין מאמינה בו וסומכת עליו. אבל אני כבר לא מאמינה באנשים, כל הרבנים, אלה שמסתובבים עם זקנים וכובעים… זו רק תחפושת שנועדה להסתיר סודות, כמו הרב כץ והסוד שהוא מסתיר מתחת לזקן בנוגע עלייך." אני מיישרת עליה מבט, הגיע הזמן לשים את הקלפים על השולחן.
היא לא מביטה בי, עיניה מושפלות ואני רואה נקודות כהות ורטובות על החצאית הארוכה שלה, היא בוכה, בגללי. אבל עכשיו כבר מאוחר לחזור אחורה ואני עושה את זה רק לטובתה.
"לא… אולי עם אספר להוריי הם יאמינו, אני יכולה לפחות לנסות." היא אומרת חלושות.
"ומה יקרה עם לא?" אני שואלת, ישירה, חדה.
"עם הם לא יאמינו לי אני העבור לגור איתך בתל אביב," היא מרימה את מבטה, היא הגיע להחלטה. "אעזוב את בני ברק."