לב שבור

לוסי ישבה על נדנדה חורקת בלב גן משחקים נטוש.

רוב המתקנים נעקרו מן האדמה והותירו מסביבם מעגל של אדמה הפוכה.

במקרה של מזל הנדנדה אכולת החלודה עוד נותרה שם.

לוסי בחרה במקום זה מכיוון שהוא היה המקום היחיד שתמיד מצאה בו שקט.

כעת הייתה היא זקוקה למקום לבכות בו בשקט, ללא שינעצו בה מבטים מוזרים.

היא שנאה אותה.

היא שנאה אותה בכל ליבה ומוחה.

היא שנאה את האחת שלקחה ממנה אותו.

היא שנאה אותה.

היא שנאה גם אותו, כי הוא העדיף אותה על פני לוסי.

לוסי קמה וניגבה את הדמעות.

היא העלתה על פניה את ההבעה הקשוחה ביותר שיכלה.

לוסי דפקה על דלתו.

"כבר בא!" נשמעה התשובה.

פלאק!

לוסי סתרה ללחיו בכוח.

היא הסתובבה על עקיבה וחזרה אל הנדנדה הנטושה.

לוסי עצמה את עיניה.

הרגש נמחק מתוכה והשאיר אותה ריקה.

שפתיים רפרפו בעדינות על לחיה.

"הוא לא יודע" הוא אמר. "והוא מצטער, בין שהוא יודע ובין שלא"

הוא הסתובב, שערו השחור מבהיק באור הדמדומים.

"חכה!" לוסי משכה אותו אליה.

שפתיה פגשו באלו שלו.

כל זכר אליו נמחה.

לוסי הייתה בעולם מאושר משלה.