הלב מתעקש עלייך -פרק 35

"מה זה?"
"אני לא יודע… בואי!" אמר ג'ייק ומשך אותי אל מחוץ לכיתה. כל המסדרון כבר היה מלא בעשן, בקושי היה אפשר לראות משהו.
"ג'ייק….אני לא רואה כלום!!" העיניים שלי צרבו בגלל העשן, התחלתי לדמוע. לא ראיתי כלום, אפילו לא ראיתי את ג'ייק מולי. המסדרונות נראו כ"כ ארוכים.
"אל תדאגי אני פה.."
"ג'ייק…..אני..לא יכולה…ג'ייק אני…" לא הצלחתי לנשום ולא לדבר, העשן נכנס לי לגרון,לריאות, הוא יבש את הפה שלי לגמרי, הצרחות של האנשים סביבי הציקו לי, העשן חנק אותי ועיוור אותי, לא יכולתי לעמוד בזה יותר. הראש שלי התחיל לכאוב בגלל חוסר החמצן, אני לא זוכרת יותר כלום.
"אמילי..אמה.. בבקשה תגידי שאת בסדר.." שמעתי את קולו של ג'ייק.
"מה קרה?"
"את בסדר!" אמר ג'ייק וחיבק אותי.
"מה קרה?!" שאלתי שוב.
"מה את זוכרת?"
"שריפה ועשן.." הסתכלתי סביבי, כולם היו בפאניקה. היו הרבה כבאיות ורכבי הצלה. 'קודם שריפה במשרד של אבא, עכשיו פה.. מנסים להוריד את משפחת קנלה מהעולם הזה?' חשבתי לעצמי.
"כן.. היה קצר בחדר המחשבים, כל המחשבים עלו באש ומשם זה התפרץ."
"מישהו נפגע?"
"כמה ילדים שהיו בחדר מחשבים סובלים מכוויות… נראה לי גם איתי נכווה"
"מה?!" צרחתי… איתי זה הדבר הכי קרוב לאח שיש לי, אני לא יכולה לאבד עוד אחד. קפצתי על רגליי, רצתי לאמבולנסים. פתחתי אותם אחד אחרי השני, לא היו מראות מלבבים. פתחתי את כולם ולא מצאתי את איתי. תפסתי את עצמי בשיער. "לא יכול להיות שהבהילו את איתי לבית חולים, לא יכול להיות שהמצב שלו באמת כזה נורא."
"כולה כוויה קטנה מה את דואגת? כזאת כמו שמקבלים ממים רותחים.. טוב אולי טיפה יותר נוראה" שמעתי את איתי מאחוריי.
"איתי!!!! אתה חיי!! אתה בסדר!!!"
"שאני אלך למות???? ותגדירי בסדר.." איתי התחיל להתבדח.
"יותר בסדר ממה שאני חשבתי שאתה." ניגבתי את הדמעות שהחלו לנזול על הלחיים שלי.
"מה חשבת שאני?" התעניין איתי.
"מת.. שאולי 90 % מהגוף שלך במצב קטסטרופאלי…. לא יודעת.. פחדתי לאבד אותך".
"את לא תיפתרי ממני בקלות כזו"
"היד שלך…היא כולה בתחבושות"
"כוויה…. מראה זוועתי.." אמר וצחק. אני באמת לא מבינה איך הוא יכול לצחוק מדבר כזה.. אבל לפחות הוא לא סובל אף פעם. הוא לא מראה את זה. הלכתי לכיתה לאסוף את הדברים שלי הוא את מה שנשאר מהם. כל המחברות שלי היו ספוגות במים. כל הקירות היו שחורים.
"למה סיפרת לה?!" שמעתי את איתי כועס על מישהו מעבר לקיר. בפעם הראשונה בחייו.