אופטימיות היא שם המשחק

לפנות בוקר, יולי 2014, עיצומו של מבצע צוק איתן, פאתי ח׳רבת אחזעה, דרום רצועת עזה.

…
׳עדי הימלבלוי או בר רפאלי?׳
משחק קלאסי של יוני החובש, שבין כל התחמושת והציוד הרפואי תמיד נשאר לו מקום גם לדברים כאלה, והאמת שזה התאים בול, הרי מה לא עושים כדי להשאיר את העיניים פקוחות.
ליאל, עומרי, יוני, מקס ואני היינו הכוח ששומר על החלק המזרחי של הבית שבו המחלקה שהתה הלילה, כמובן לא לפני שבדקנו שהאיזור נקי ממחבלים ומטענים -דבר שלקח זמן רב. הייתה זו שעת לילה מאוחרת ועל הגג מעלינו הקימו הצלפים את העמדה שלהם, ורק צלילי מתכת עמומים מדי פעם הפרו את הדממה. ככה העברנו את הלילה העשירי שלנו מעבר לגבול, תשושים אך דרוכים מתמיד.
בסיבוב הזה הייתה הסכמה כוללת על עדי הימלבלוי, חוץ ממקס העולה החדש הגרמני שהמשיך לכוון את הנגב שלו לכיוון העיקול החשוך בסמטה ממולנו ולא הוציא מילה כבר שעות.
הפצרנו ביוני לחפש השוואה קשה יותר משהו שיצור עיניין, שיעורר אותנו.
׳אוקיי יש לי אחד קשה׳ הוא לחש לאחר רגע של מחשבה.
׳גל גדות. רותם סלע.׳
הפעם זה באמת היה מאתגר, וכל אחד לקח רגע לחשוב.
׳איפה הייתם רוצים להיות עכשיו?׳
ליאל שאל פתאום. וזה היה עוד משחק שהיה מוכר לנו מהמסלול שעברנו יחד, משחק אכזרי ביותר.
להפתעתו או שאולי לא הוא תפס אותי מוכן.
׳בבית. במיטה. מזגן מקפיא. שמיכת פוך. ושוקו חם, בשביל הפינוק׳. ריח של בית מילא אותי ברגע.
׳מה עם איזה משהו לאכול? לא תרצה?׳ הוא המשיך להתגרות בנו. ׳שומעים את הבטן שלך עד לפה׳.
מה שיפה במשחק הזה, שאתה יכול לרצות הכל. רצונות לא עולים כסף ואין להם גבול, גם גבולות הארץ הם לא בעיה.
שווארמה, עוגת שוקולד וגלידה, טוסטים מלאים בגבינות וזיתים וביצה.. אמרתי כל מה שעלה בדעתי באותו רגע, ואוכל של אמא, אווהוו כמה התגעגעתי לאוכל של אמא. ליאל הסתכל עליי במבט כועס. ׳אתה רוצה למות עוד הלילה?׳ לרגע שכחתי שליאל אדם דתי, ושבשר וחלב לא הולך ביחד. אבל לא התכוונתי לוותר על כלום, לא בדמיון שלי לפחות.
׳נו, לא עניתם, גל גדות או רותם סלע??׳
יוני ברגע קטע את החלום הרטוב שלנו על הבית, המיטה, המשפחה והאוכל. הסתכלנו אחד על השני, ספק מתלבטים ספק מחפשים תשובה אחד אצל השני. ואז, כמעט ביחד, נשכנו שפתיים וצחקנו ללא קול.
׳מה זה כבר משנה׳ לחשתי, ׳מצידי שתהיה מפלצת רק שתביא איתה ריח אחר מריח המלחמה שכאן׳. ׳וגם איזה משהו קטן לאכול׳ הוסיף יוני עם חיוך. רגע אחרי זה הבנתי, ברור שזה משנה, ובמציאות הדמיונית שיצרנו לעצמנו באותה עמדה זמנית זה אולי כל מה שמשנה. תהיתי מתי הלילה יחלוף, הלילות היו הכי קשים, הוסיפו לתחושת חוסר הודאות, משהו באור היום היה מנחם.
׳אני לא מבין מה נאמר בבית שישאלו אותנו איך היה בעזה?׳. עומרי, שעד עכשיו נשען על מה שנשאר מקיר הבית ההרוס וחשבנו שכבר הספיק להרדם, הזדקף.
למרות שקשה היה לראות את הפנים אחד של השני נראה שהשאלה הפתיעה את כולם, גם אותי. במחשבה שניה, זה לא מפתיע שדווקא הוא זה שהעלה את הנושא, תמיד היה לעומרי חשוב מה חושבים עליו. האמת היא שעד לאותו רגע לא חשבתי על זה שאצטרך להסביר מה קורה לנו כאן בצד הזה של הגדר. הוא התקרב והעיניים שלו חיפשו את שלי, השפלתי מבט והמשכתי לשתוק. עבר זמן מאז שמישהו הוציא מילה.
׳נגיד לכולם שבמצבים כאלה לא חושבים על הבית, לא על אוכל ובטח שלא על המיטה. מלחמה זאת מלחמה ורק רוצים לשרוד׳.
זה פשוט יצא לי מהפה כמעט מבלי ששמתי לב, קצת בצחוק אבל בעיקר לא.
׳לכולם או לכולן?׳ הוא חייך.
׳זה כבר תלוי רק בך, לי יש את דניאל שמחכה לי בבית׳..
שוב שתיקה. גל קר של געגוע עבר לי בגוף שאמרתי את שמה, ומאותו רגע נמנעתי מלומר אותו שוב. נמנעתי מלחשוב עליה עד עכשיו ואני לא מתכוון לשנות את זה. חזרתי לפנטז על שוקולד והפה שלי התמלא רוק.
יוני וליאל התווכחו בלחישות, הם חזרו לשחק ולא הצליחו להגיע להסכמה בין ליאת אחירון לעדי עזרוני.
בינתיים השמש הספיקה לעלות ואור ראשון החל לצבוע את השמיים באדום.
׳פחות לילה אחד עד לסוף הסיוט הזה׳ זרקתי לחלל שבין שקי החול שהקיפו את העמדה והיו אמורים להגן עלינו, אבל כולם כבר הספיקו לשקוע במחשבות אחרות ונראה היה שאף אחד לא שמע אותי.