דברים שרואים משם
אני צועד ברחובות הדוממים , בינות הביתנים ההרוסים למחצה , אלה שאילו רק יכלו לדבר היו מספרים לי את כול אשר אירע איתם . עשן שריפות, בורות , הרס וחורבן בכול מקום . עצים כרותים , גופות שרופות שנערמות זו על זו . את כול זאת אני רואה בדמיוני . אילו הייתי יכול הייתי מחיש צעדי חזרה מהדרך שבה הגעתי הנה , אך אני חושש שאם לא אעשה זאת עכשיו מעולם לא יהיה בידי האומץ לעשות זאת . הגעתי הנה כדי לראות את הכול במו עיניי, כדי להרגיש צמרמורת בכול פעם שאני חושב על הדבר הגדול הזה שבין אם ארצה ובין אם לא , הוא חלק ממני. אני מעיף מבט באחד מן השלטים , חוזה במה שנשאר מהזוועות ההם , חוזה בשרידים שמקורם באגו עצום מימדים וחולניות שכמוה לא ראה העולם מעולם .
אני מסתכל סביב , במספרים על הביתנים ,ובמספרים על הבלוקים . להיכנס לתוכם אני לא מעז . אני חושב שזה יהיה יותר מכפי שאני מסוגל להכיל , יותר מדי .
זה מוזר, אני עוד זוכר את כול הפעמיים ההם , הפעמיים שבהם אחד מהם בא לדבר איתנו. בחטיבה או בתיכון , היינו צעירים , להקשיב לדברים האלה לא היה הדבר הכי חשוב בשבילנו . העדפנו לדבר על משחקי וידיאו , שירים ועוד . אם היה בידי , הייתי נותן הכול כדי לחזור לאחור ולשנות את התנהגותנו . אני מבין עכשיו כמה תעצומות נפש נדרשו לו לעמוד מולנו ולספר את הסיפור שלו , הסיפור שלו שהוא בטח סיפר אולי רק פעמים ספורות במהלך החיים שלו . אני מבין עכשיו כמה שהכול לא מובן מאליו , אני מבין עכשיו כמה שאני לא מבין , כמה שאני לא מצליח לתפוס את גודל הזוועות שהוא בטח חווה שם . כול הפעמים , כול הפעמים ההם שצחקתי בזמן שסיפר את הסיפור שלו , כול הפעמיים שגילגלתי עיניים. אני מצטער , הלוואי שהייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור . הלוואי שהייתי מבין מה שאני מבין היום. כול הסיפורים , כולם, הם אמיתיים , הם פצעים וצלקות של אנשים שחיו ונשמו ובבת אחת איבדו את הכול , רק לא את עצמם . הם גיבורים , כול אחד ואחד מהם , כול אחד מהם שנלחם עד הסוף והצליח להישאר עצמו ולא לאבד את צלמו . זו הנקמה הגדולה שלהם , של כולנו .
והנה אני פה . במקום שבו קרו כול הזוועות ההם שמוחי אינו מסוגל לקלוט , לא משנה כמה סיפורים אשמע וכמה צמרמורת יעברו בגופי . אני מצטמר לכמה רגעים , עוצם עיניים ולא מסוגל לדמיין אנשים עומדים בקור הזה עם פיג'מה דקה לגופם , לא מסוגל לדמיין איך אפשר להצטופף בתוך קרון דחוס , לא מסוגל לדמיין את קולות האנשים שגוועים אפילו לא לכמה שניות . אני פוקח עיניים כשמועקה פושטת בבית החזה שלי ומביט סביב בשתיקה , שקט מסביב ואני תוהה לעצמי מה היו מספרים לי קירות הקרונות , קירות הביתנים והעצים הענקיים . זוועות ? על רגעים של אומץ ? על רגעים מצמררים ? אני לא יודע , אני רק יודע שעכשיו אני אדם אחר . אדם שכשהוא חושב על יום השואה הוא לא חושב רק על מספרים אלא על אנשים , כמוני וכמו מיליונים אחרים בעולם הזה שנשללה להם החירות . אני חושב על אומץ, מסירות , הקרבה ובעיקר חש הערצה וכבוד . אני מודה להם , על שנשארו איתנו כמה שיכלו , על שהם מוכנים לחלוק איתנו את הסיפורים המכאיבים שלהם על מנת שנדע גם אנחנו ואף פעם לא נשכח , כי ברגע שנשכח תהיה זו הבגידה הכי גדולה שלנו בהם .
תגובות (2)
וואו, מרגש ומדהים. המסע לפולין שלי יהיה בעוד שנה או בעוד שנה וחצי תלוי אם מי אצא. אני מאחלת לעצמי שאגיע לתובנות שאתה הגעת. כי כל מה שסיפרו לי על השואה זה בערך אותו דבר אבל ברגע שאתה שם ורואה את הזוועה מול העיניים זה מאחד אותנו בתור עם, בתור מורשת ולמה חשוב לשמור על כולנו מאוחדים ולעולם לא לשכוח את הזוועות ולהעניש כל אדם שהיה לעזר שם! יותר מכך, צריך ללמוד לקחת מזה ולא לתת לעולם לחזור על כך שנית כי להיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה.
*את
מסכימה עם כול מילה שלל, כול אחד שחווה את זה לוקח את זה למקום שחו ולי זה פשוט מאוד מאוד חידד דברים מסויימים. באופן כללי, אני חושבת שככול שמתבגרים יותר ככה באמת תופסים או מתחילים לתפוס כמה שזה היה בלתי נתפס ואכזרי. ההתייחסות שלך לשואה תשתנה ככל שתתבגרי , תסמכי עליי , תמיד יהיו לך תובנות חדשות בקשר לזה.