גן

דממה. צמחים מטפסים מכל עבר. פרחים בכל מקום. חומות אבן תוחמות את האזור היפה ולא נותנות ליופי הצמחים לצאת.

איש הולך בצד הכביש שבגובה החומה. הירידה מובילה לפתח הגן. וורדים בצד כשומרי הסף, מפתים להיכנס ולגעת למרות שברור שכשתיגע היד תישרט.

הדלת נפתחת בחריקה. האיש נכנס, עוד אחד לתהלוכה. עשרות אנשים בגן, אף לא אחד עוצר להסתכל בפרחים.

כולם לבושים שחורים. כמעט כולם באו עם פרח ביד. השקט שולט והוורדים מונחים.

ציוץ ציפורים מנגן, מרגיע את הלחוצים. מבטי עצב ורצינות עוברים בכל.

סכין מונחת בין הוורדים. לחשושים נשמעים והעלים היבשים עפים ברוח.

מטריות מורמות. הדם נשטף עם הגשם, נבלע בוורדים.

הטפטוף מעצים את הבכי השקט. לבבות מתאבלים. העננים באים.

אבן השיש קרה, אך לא כמו תוכנה. המכתב המוכתם בדמעות נשטף בגשם המתחזק. העולם אפור, כאילו העננים שמעו את הקריאה 'אני מקווה שיהיה שם גם גשם.. אני אוהב עננים.'.

ציור הלב הנדקר מונח על האבן. 'זה ליבי' כתב. ראשים מורכנים. אין אומץ לראות את הציור, את האהבה. 'הסכין בידי, זה סכינך, אהובתי'.

הגשם נחלש, מדגיש את ירוק הצמחים. ברושים נעים ברוח, משמיעים את צלילם.

חתול טועה נכנס לגן היפה, הולך בפינה ומחפש אבן עם אור השמש.

הכל זוכרים את עיניי המראה העצובות. הכל זוכרים את עיניי השמחה החומות כשהעננים עלו והרוחות נשבו.

העיניים דומעות. בכל הראשים עולה החיוך העקום. 'אל תבכו, אני רק הולך למקום טוב יותר.. עוד ניפגש'.

אנשים מתחילים ללכת. אחד אחד, זזים לדלת.

הגן חוזר לשקט. צמחים מכל פינה.

העולם יפה, וחוזר לסדרו. היד השרוטה מוחבאת בביתה, במצבה.