רגע אחרון
הרגע הזה שבו החיים מרגישים כאילו הם על הקצה, כאילו שאם לא נאחז במשהו אז אנו עלולים לאבד את היציבות שלנו בקרקע, להישמט מהאזור הבטוח שלנו אל הלא נודע.
זה כאילו שלא משנה כמה סכנות אני אעבור בדרך, תמיד תהיה אחת שתערער אותי, שתגרום לי לחשוב כמה טיפשה אני על שבכלל יצאתי אל המסע הזה, שהעזתי לחשוב שאני משהו מיוחד ושיש לי סיכוי לחזור שלמה, בחיים.
כל כך הרבה פעמים ניסיתי להשתנות, והשתנתי, אך זה אף פעם לא היה כמו שאחרים רצו. תמיד היו להם ספקות וטענות לגביי, תמיד המבט הלא מאושר הזה מכך שעכשיו אני טיפה יותר חזקה באופי, שאני לא הולכת עם הדעות והרצונות שלהם.
עוד שנייה, עוד שנייה אחת ואני וודאי אפגוש את מותי; בין אם זה יהיה בכך שפניי יוטחו בקרקע ובין אם מרפיון גופי; בין אם בגלל התסכול הרב שאני חשה ובין אם מהייאוש שמאיים בכל יום לשבור אותי.
כך או כך אני לא רוצה לדעת, הרי המוות תמיד הפחיד אותי.
תגובות (3)
וואלה…
חכם
ספיר, את מפחידה אותי. שלא תעזי, שלא תעזי, את שומעת אותי?! לעשות דברים טיפשיים ולחשוב שאת לא כלום, סבבה?! את מדהימה ואין שום דבר שיכול לשנות את זה.