צבועה באהבה-אפילוג 10 שנים אחרי

בס"ד

נקודת מבט של עדן :
סגרתי את קופסת האוכל ושמתי אותה בשקית,לקחתי את מפתחות האוטו 'בן בוא בבקשה יוצאים' קראתי לו.
'אני בא' צעק ותוך רגע היה במטבח.
'בוא נוסעים לסבא אני ישאיר אותך אצלו אני יעשה את הסידורים שלי ואני יבוא' אמרתי את סדר היום,הוא הקשיב ולאחר מכן הוא הנהן.
הלבשתי לו מעיל לקחתי את השקיות ויצאנו לאוטו ,נכנסו לאוטו ונחגרנו.
הנסיעה התחילה בשקט.
'אימא היום לא יקח לך הרבה זמן נכון?' שאל בן בקולט המתוק.
'אני מאוד ישתדל' עניתי.
הוא הסתכל מחוץ לחלון האוטו על העצים שברחוב על האנשים ,הוא אהב את זה הוא ילד סקרן.
הבטתי בו במראת האוטו ,הרבה פעמים שאני מסתכלת עליו הוא מזכיר לי את הילד שהייתי אמורה לעשות עם גיא עם אהובי.
אחרי שגיא מת עשיתי שטויות,טעויות,נכנסתי להריון ממישהו שהוא לא גיא,אחרי שגיא מת ,מת גם חלק ממני ,אבל למרות הכול בן הוא הטעות הכי טובה שעשיתי.
קראתי לו בן ,בגלל שזה השם שאני וגיא רצינו לקרוא לילד הראשון שהיה אמור להיוולד לנו.
הורדתי את בן אצל אבא שלי והמשכתי לנסוע,לפני שנה הוא חזר לארץ וחזר להיות איתי בקשר.
הגעתי למקום היעד ,לקחתי את השקיות ונעלתי את האוטו.
נכנסתי אחרי הבדיקה הרגילה והלכתי לאולם הביקורים,אמרתי שלום למטפלת שכבר רגילה אליי ואז ראיתי אותה,יושבת רחוק בשולחן הקבוע.
הסתכלתי עליה יפה שכזו,ופניה כרגיל מוכות הלם,ניגשתי לשולחן הנחתי את השקיות על הרצפה ,היא הסתלכה עליי וקצת נרגעה.
'היי בר מה שלומך?' שאלתי למרות שידעתי שהיא לא תענה.
'את יודעת הבאתי לך פנקיקיים' אמרתי בחיוך והדמעות המוכרות עמדו לי בעיניים.
פתחתי מולה את הקופסא,היא הסתכלה על זה אבל לא עשתה דבר,זה לא נתפס איך ברגע אחד בחיים הכול משתנה.
אחרי שגיא מת בר האשימה את עצמה בכל מה שקרה ,היו לה המון התפרצויות בכי אבל יום אחד היא התחרפנה ,היא פשוט נתקעה במצב של הלם ,היא לא מדברת היא בקושי זזה,ולכן הכנסנו אותה לבית חולים לחולי נפש.
מאז אני באה לבקר אותה כל שבועיים ,וכל פעם עם מאכל אחר.
יצאתי מהמבנה וחזרתי לאוטו ,השפלתי את ראשי והרגשתי את הדמעה שזלגה לי על הלחי ,בזמנים אחרים גיא היה מנגב לי אותה ,אבל עכשיו אין מישהו שינגב אותה ,אין מישהו שישמע אותי ,והכי נורא שאין מישהו שיחזיר לי את גיא,את אהובי ,אהבת חיי,אהבת נעוריי.

נקודת מבט של נור:
'אני מקווה שכבר בעוד שבועיים נתראה בחדר לידה' אמר הרופא ולחץ את ידיי.
קמתי מהמקום ומיד אחרי גם אסף,אמרנו תודה ויצאנו מהחדר.
'אתה קולט שיהיה לנו בן' אמרתי לא מאמינה.
'יהיה לנו את הילד הכי יפה בעולם' אמר ונישק את את קודקוד ראשי.
את אסף הכרתי בשירות הצבאי שלי,כשהתגייסתי לבסיס של אסף מהרגע הראשון הוא ניסה לשכנע אותי לצאת איתו.
אבל אני שיחקתי אותה קשה להשגה ורק אחרי שלושה חודשים שלא ויתר הסכמתי.
ומאז הכול זרם יצאנו לעוד פגישה ועוד פגישה ובטיול שעשינו ביחד אחרי הצבא לדרום אמריקה הוא הציע לי נישואין.
הגענו הביתה והלכתי להתקלח,פשטתי את בגדיי ובחנתי את הבטן העגולה שלי ,ואז הסתכלתי על הצלקת שבבטן התחתונה ,הצלקת הזאת תמיד תעורר בי משהו בלב אבל לא כמו פעם.
נכנסתי למקלחת והרגשתי את זרם המים החמים,התנעגתי מזה.
מחר זה 9 שנים מאז שסיימתי את התיכון ,לא יאמן כמה דברים השתנו מאז,או יותר נכון מאז שגיא מת.
חודש אחרי מה שקרה חזרנו לבית ספר,ניסנו להמשיך כרגיל אבל זה היה לנו קשה מדיי בלי גיא,הוא היה חסר מדי וכשהתגייסנו אז התנתק הקשר,פעם אחת בשנה אנחנו נפגשים,וזה באזכרה של גיא.
כשאני חושבת על זה חבל שלא שמרנו על קשר היינו חברים של פעם בחיים!
סגרתי את זרם המים עטפתי את עצמי ויצאתי מהמקלחת.

נקודת מבט של טוהר:
לשים את משקפי השמש על הראש,להציץ לחדר פעם נוספת,לבדוק בתיק שלא שחכתי כלום ולצאת מהבית לדרך חדשה.
להרים את מושכות המזוודה ,רגע לפני שאני יוצאת מהבית אני מציצה עוד פעם בחדר ,אני רואה את כל הבלאגן שהוא השאיר,את כל הגדים הזרוקים על הרצפה בעקבות מה שקרה אתמול.
דמעה זולגת על לחיי ,ואני מנגבת אותה במהירות,אני עומדת בתוך החדר ועולים בי הזכרונות שלנו ביחד.
אני יוצאת מהחדר מהר מהפחד שאתחרט ואשאר ,אני שומעת את צפצפת המונית ויורדת במהרה.
הנהג יוצא מהמונית ועוזר לי להכניס את המזוודה לתוך המונית,אני נכנסת למונית ומביטה פעם נוספת בבניין.
אני נזכרת כשעברנו לכאן כמה היה לי קשה לסחוב את הכל הארגזים והוא רק צחק עליי כל פעם כשנפלתי אבל זה לא היה צחוק של רוע זה היה צחוק של אהבה.
המונית מתחילה לנסוע והדמעות מתחילות ליפול,הנהג מביט בי במבט מרחם ולא מבין,אבל הוא לא אמור דבר ,הוא שותק.
אנחנו מגיעים לשדה התעופה,והנהג מוציא את המזוודה מהמונית.
אני אומרת תודה רבה ונכנסת לשדה התעופה,אני מתפללת שפתאום הוא יבוא ויעצור ויבקש סליחה.
אני נגשת לפקידה ,אחרי שעה אני כבר אחרי כל השלבים .
אני עוד מעט עולה למטוס ,וברגע שאני אעלה על המטוס ,הכול יגמר,והפעם לתמיד!
אני מתפללת שהוא יבוא ויתחנן שאני אסלח לו,אבל כלום לא קורה.
אני רואה אנשים ביחד מחזיקים ידיים ,ואני ישר חושבת עלינו ,על כל הפעמים שלנו ביחד.
ואני עדיין לא קולטת איך הוא יכל לזרוק את האהבה שלנו לזבל.
איך הוא גמר את הכול בשניה,למה הוא כזה דפוק?!למה הוא היה חייב להרוס הכול…!
כל כך נלחמנו בשביל שאהבה הזאת תצליח ובשניה אחת ,רק בשניה אחת ,הכול נגמר!
אני שונאת אותו ,מרוב שאני אוהבת אותו,אני שונאת אותו על כך שהוא כלא אותו בכלא אהבה שלו ולא נותן לי לצאת .
אני שונאת שהוא לא בא עכשיו ומתחנן שאני אסלח לו.
מה אז כל מה שעברנו ביחד הכול היה שקר?כל הפעמים שהוא אמר חי שהוא אוהב אותי הוא שיקר לי?אני לא מבינה אותו כל הדברים שוויתרתי בשבילו היו לחינם?הוא שיחק בי כל הזמן הזה?
"נוסעי מטוס 656 לאמריקה נקראים לעלות למטוס"
נשמעה הקריאה שלי לעלות למטוס,ובעצם הקריאה שלי להתחיל חיים חדשים.
אני מסובבת את ראשי לאחור בשביל לבדוק עוד פעם אם הוא פה ,אולי עכשיו הוא בא?!
אבל הוא לא שם …!
אני עולה למטוס ומרגישה צביטה בלב,אולי זה היה טעות לעזוב?! אולי הייתי צריכה להישאר ולתת לו להסביר את עצמו.
אני מתיישבת במקומי ליד החלון,אני מביטה מהחלון ורואה את גלגלי המטוס,וחושבת על זה שעוד מעט אני עוזבת הכול ,אני עוזבת את אהבת חיי לתמיד!
הדיילים אומרים שעוד מעט ממריאים ואני חושבת לעצמי שאולי עכשיו הוא יבוא.
המטוס מתחיל לנוע ,ויש לי עדיין עוד תקווה בלב,בבקשה תבוא בבקשה תבוא.
אני מתפללת שהוא יבוא ויציע לי נישואין שהוא יגיד לי שהוא אוהב אותי ורק אותי .
ואני יצעק כן ואני ינשק אותו ,את הנשיקה הכי חלומית שיכולה להיות .
אבל המטוס ממריא והוא לא בא.
המטוס ממריא והוא נשאר שם.
הדמעות עולות בי וזולגות על פניי אנשים מביטים אבל לא שואלים דבר.
אנשים לא מבינים למה אני בוכה ..
אבל אני היחידה שיודעת שברגע זה איבדתי את הכול,איבדתי את אלירן!
ובלי אהבה מה נשאר?