אז מה ?

אז אני רוקדת. כאילו אין מחר.
אבל מה עם הסיפוק? אני לא אמורה להרגיש אותו בכל תנועה ותנועה? בכל מתיחה של היד מעלה? בכל פלייה או רלווה?
אני מרגישה בתחרות, וזה נדמה כאילו אני כבר לא רוקדת בשביל הנפש שלי, כאילו אני רוקדת בשביל המוח. אז משהו במערכת שלי לא עובד טוב, כי נדמה לי שאני היחידה בעולם.
והחמצן ממשיך לעבור בגופי עם כל מחשבה כזו או אחרת, ואני תוהה כל פעם: האם זה מה שארצה לעשות כשאהיה גדולה? האם זה הייעוד שלי בחיים? האם אני מקבלת החלטות בצורה נכונה? האם אני חושבת מספיק על העתיד שלי? וכל פעם זו אותה התשובה, כן.
אבל ה \"כן\" הזה מגיע עם עוד הרבה ספקות בדרך. עם עוד המון הרהורים ומחשבות נלוות שכל פעם מצליחות להסיט את מבטי אליהן, ולגרום לי לא להאמין בעצמי מספיק.
אבל אולי אני בכלל לא מאמינה?
ההורים שלי למשל לא מאמינים שרקדנית זה מקצוע. הם חושבים שבגרות במחול זה בזבוז של זמן יקר, סתם עוד חוג או משהו לכיף, שזה לא יביא אותי לשום מקום בחיים. אבל בשבילי…
בשבילי זה משהו שאני חולמת לעשות מאז שהייתי ילדה. זה סוג של חלום ילדות, אבל מאלו שמכים בך שוב ושוב, ואת לא יכולה להפסיק.
אז סוף סוף עליתי על פוינט. אבל איפה הסיפוק הזה שאני אמורה להרגיש? הרי אם לא ארגיש סיפוק אז אני לא בסדר. משהו אצלי דפוק. וזה די ברור לי. זה ברור לכולם. אבל יש לי תובנות די מוצלחות, והמסקנה שלי היא : אז מה?
אז אני לא במשקל אפס. ואני לא מקלון. ואני לא הרקדנית הכי מוכשרת. אבל יש לי חלום.
ולי, זה די מספיק.