"כן המפקד." 2- פרק 1: ילדה בגוף של אמא

אני מתיישבת באטיות על הדשא העוקצני ונאנחת באטיות כשגבי נמתח על העץ היפה.
אני מסתכלת על העלים שמתנופפים ברוח הנעימה והעדינה,
העלים היבשים סובבים סביבי ואני מושיטה יד על כמה מהם, מרימה אותם אלי ומעיפה אותם בעדינות אל האוויר הצח והנעים.
אני מרימה בעדינות את העיניים אל הרקע היפה של הירקון בתל אביב ועל הדשא הירוק שסובב את ה פארק העצום.
"אמא!" אני שומעת את הקול האהוב עלי צועק אלי וצעדים שמתקדמים לעברי במהירות, אני מסיטה את מבטי אל הילד היפה שלי שמזנק אל זרועותיי ונכנס בין הרגליים שמשולבות בישיבה מזרחית.
"איפה אחיך ג'ון??" אני מחפשת אותו בין עיני ומכווצת את גבותי מעט, ג'ון קם מן הדשא העוקצני ועומד על רגלי המשולבות.
"הוא רץ – לאט!" הוא אומר בקול קטוע ואני מבחינה בדן שרץ לעברנו ומתקשה לעלות על הגבעה,
חיוך שוטף את פני ואני מסמנת עם ידי לג'ון ללכת לעזור לדן.
ג'ון הקטן רץ ריצה מרושלת לעבר אחיו ומושך אותו 'בחוזקה' אליו.
אני צוחקת ממראה עיני וקמה באטיות מן הדשא, הולכת לכיוונם ומושכת אלי את דן וג'ון.
דן וג'ון רצים אל העץ שנחתי בו ואני אחריהם בריצה קלה ומתיישבת לצידם.
דן וג'ון מתנשפים וצוחקים לכמה רגעים.
"אמא!" דן אומר לאחר ההתנשפויות המרובות שלו ומסתכל על ג'ון בצורה בוחנת,
"ג'ון יצא מהבטן שלך?" הוא אומר אלי בקול של הילד בן ה4 שצריך שיסבירו לו את העולם הארור והיפה הזה.
"כן." אני אומרת אליו בחיוך וממהרת ללטף את השיער בהיר שלו בעדינות.
"הסבירו לנו בגן שבשביל שיהיה תינוק צריך אמא ואבא!" הוא אומר אלי ברוגז ומסתכל על ג'ון, ג'ון הקטן מסתכל עלינו ואיננו מבין את כוונתו.
אני מסתכלת על עיניו הירוקות של גונתן הקטן ומכניסה את שפתי אל פי כשמציף אותי המחשבות הקדומות.
משהו בליבי מתחולל אחרי השנים בלי ג'ונתן.
אחרי השנים של גידול דן וג'ון לבד.
"אתה זוכר שלווינו את אבא אל הבית חולים דן?" אני אומרת בקול מבוגר ומלטפת את הלחי הרכה של דן הקטן בעיניו הלא מבינות.
"כן.." הוא מהנהן אלי באטיות ובוחן את סביבתו תוך כדי, טיקים מופיעים בצידי עיניו והוא מתעסק בדשא העוקצני כשראשו מוטה מטה.
"אז אני ואבא יצרנו את ג'ון." אני מחייכת אל דן ומושכת את שערו אחורה בעדינות.
"אז לי אין אבא?" ג'ון שואל בהפתעה שגורמת לליבי להצתמק ככל האפשרי.
"אהוב שלי.." אני אומרת כשקולי משתנה ואני מלטפת עם היד השנייה שלי את השיער השחור והיפה של ג'ון שלי.
"אנחנו לא נוכל לפגוש את אבא," אני אומרת אליו ורוכנת את ראשי אל הראש הקטן והיפה שלו ונושקת בעדינות "אבל בטח שיש לך אבא." אני מסיימת בקול אימהי ואוהב, ומסתכלת עליהם בחיוך קטן.
"אז למה אבא לא היה ביום-," ג'ון אומר בקול רעוע ולא מבין, העיניים הירוקות שלו מכאיבות לי, "ביום הולדת שלי.." הוא מסתכל עלי ועל דן, רוצה מאיתנו תשובה הגיונית,
"כי שיש יום הולדת לילדים תמיד בא אבא" הוא מסיים את דבריו וכך גם ליבי נשבר.
אני לא רוצה לענות על זה ג'ון,
אל תיתן לי.
"מי רוצה גלידה??" אני אומרת לאחר כמה שניות של שקט מצד כולנו בצהלה ופניהם העצובות של הילדים קמים לתחייה בחיוך כשהם קמים במהירות.
"מי שמגיע ראשון אל הספסל לרחוק שם" אני אומרת ומצביעה תוך כדי אל הספסל הרחוק ביותר, "מקבל 2 כדורים!" אני אומרת כשאני מנסה לחזק את החיוך על הפנים שלי עם הקושי שבדבר והם כבר מספיקים לרוץ ולדחוף אחד את השני בדרכם.
אני מסתכלת על דן ג'ון רצים אל עבר הספסל ומדמיינת את גו'נתן מחכה להם ליד הספסל,
מחכה להם בכיפוף רגליים ליד הספסל עם החיוך הזה שהיה יכול להפוך מת בקברו.
אני מרימה את ראשי באטיות אל השמים ועם העליה של ראשי הדמעות יורדות בלי שום התראה מוקדמת.
"אני לא עשיתי דבר כלכך נוראי בחיי שמגיע לי את זה." אני אומרת אל השמים בצבע התכלת שמחוסים עננים, "למה." אני אומרת בשקט אך המילה החזקה הזאת אינה שקטה.
היא רועמת.
והיא רועמת בכל כאב וכעס אפשרי שיכול להיות.
היא רועמת בגלל החוסר הבנה הזה,
ש למה.
"למה זה מגיע לי." אני אומרת שעיני שורפות בצורה קיצונית ואני מבחינה ב2 הילדים המקפצים מנופפים אלי עם היד לבוא אליהם מרחוק.

"דן תבחר 2." אני מסתכלת עליו ברצינות והוא ממשיך לעשות את הפרצוף החמוץ שלו.
"אבל.." הוא מיבב תוך כדי שהוא מצביע על כדור השוקולד, המוכר מסתכל עלינו וחיוך קטן של הבנה פשוט על פניו.
"אנחנו סיכמנו שרק 2 כדורים." אני מסתכלת על דן ברוגע והוא נאנח את האנחה הכי מצחיקה שיכולה להיות,
אני ,המוכר והאמא עם ילדיה צוחקים לעצמנו בגלגול עיניים ולרגע אני מרגישה מבוגרת מידי,
מבוגרת שצוחקת על התנהגות מטופשת של הילדים,
שאני בעצמי ילדה.
המוכר מושיט את הגביע שוקולד אל דן בטעם הווניל והבננה.
אני מחפשת עם עיני את ג'ון ולא מבחינה בו בסביבה שלי,
אני מרגישה את הלב שלי מתחיל לאבד את הקצב הרגיל שלו ופותחת את עיני כמה שיותר מהר בשביל למצוא את הילד שלי.
"גון?!" אני צועקת אל החנות ומצליחה איכשהו לגנוב את כל צומת הלב אלי, אבל זה לא מזיז לי.
איפה הילד שלי.
אני מסיטה את המבט שלי אל החלון ראווה של החלון ו מבחינה בג'ון בידיו של גבר זר.
הגוף שלי עולה למעלות חום שלא ידעתי שהן אפשריות בכלל ואני מסמנת לאמא שצחקה איתי מקודם להיות עם דן, היא מבינה אותי מהר מאוד ומחזיקה אותו בידיה.
אני יוצאת בסערה מהר אל הרחוב המלא אנשים בריצה מהירה אל הגבר שמחזיק בידיו את הילד שלי.
"תעזוב אותו!" אני צועקת אליו כשהגוף שלי להוט בצורה איומה מבהלה ואני מושכת מהר את הילד שלי אלי כשהגבר עם הגב אלי.
הגבר הזר מרים אלי את מבטו והלב שלי משתנק.
אנחנו מסתכלים אחד על השנייה ושום דבר לא מצליח להיאמר,
כלכך הרבה דברים לומר,
ואי אפשר לומר דבר.
"יסמין.." לאון אומר ומצליח להזכיר לי את הקול הגברי שלו שלא נעלם.
"עבר כלכך הרבה.." אני אומרת וממשיכה להסתכל בעיני השקד היפות שלו בשוק,
אני מרגישה שאני בחלום.
"כמעט שלוש שנים." הוא אומר אלי והוא מסתכל עלי בצורה שנהג להסתכל עוד פעם,
בצורה היוצאת דופן הזאת.
"חשבתי שאני לא אראה אותך יותר.." הוא בוחן אותי ומצליח לעלות חיוך על הפנים שלי,
תמיד הוא הצליח.
ג'ון מתחיל להשתולל בידי, "אני רוצה דן!" הוא אומר ביללות ואני מורידה אותו לאט מהידיים שלי ומבחינה בו רץ אל דן בחנות.
אני מסיטה את מבטי אל לאון ושתינו קופצים ביחד אל אחד השנייה בחיבוק חזק.
לאון מצמיד אותי אליו ותופס בראשי ומקרב את גופי אליו כמה שאפשר,
"אלוהים.." אני נאנחת אל החיבוק האוהב והמחמם שגורם לליבי להשתרע בין גופו השומר העוטף.
"התגעגעתי לריח הזה." לאון אומר ואני מרגישה את כפות ידיו ננעצות בין ראשי ועיני נעצמות.
התגעגעתי לתחושת הנוחות אתו.
התגעגעתי אליו כלכך.
"לא רוצה שהחיבוק הזה יפסק לאון." אני אומרת אל תוך החיבוק ומחזיקה בין שכמותיו הגבריות.
אנחנו נשארים לכמה שניות של שקט עד שאני מרגישה משהו מתנגש בי ו בלאון,
אני שולחת את מבטי ורואה את דן מתרוצץ בין הרגליים שלי ושל לאון.
"אלוף!" לאון אומר אליו בחיוך רחב, מתנתק מהחיבוק שלי ומחבק מהר את הדוד שלו.
אני מחייכת באטיות ומבחינה בג'ון המבולבל מתקדם לעברנו ואני אוספת אותו לזרועותיי ומחזיקה בו.
הוא מסתכל על לאון בחיוך ולאון פוקח גם כן את עיניו אל ג'ון ומקרזל את שיערו השחור, ג'ון צוחק ממעשיו של לאון.
"איפה אתם גרים?" לאון שואל לאחר כמה שניות ותחושת המשפחה שנוצרת בנינו גורמת לי לרצות להתקרב אל לאון ככל האפשר,
המחשבות שמעסיקות אותי גורמות לי להתעלם מהשאלה של לאון ולצוף בתחושת אושר שאינה מוסברת,
תחושה שאיני לבד,
שאני לא בחורה בת 23 שמגדלת 2 ילדים לבד.
"יסמין?" לאון אומר אלי כשהחיוך היפה שלו תופס את צומת ליבי לעוד כמה רגעים ואז אני מתלתלת את ראשי מעט בשביל להתרכז בדבריו.
"בדירה בדרום תל אביב" אני אומרת אליו ולא כלכך מתלהבת לומר זאת.
"טוב תראו," לאון מושך את דן אל יד אחת שלו ומשעין אותו על המותן שלו כמו שאני עם ג'ון,
"אתם יכולים לבוא אלי היום בערב לאכול ארוחת ערב חמה," הוא מחייך אל דן וג'ון והם ישר קורנים עם חיוך.
"ונוכל לראות כולנו סרט ביחד, לשחק.." הוא מסתכל לרגע על ג'ון,
"ואם תתנהגו ממש יפה?" הוא לוחש אליהם וג'ון מנסה להתקרב בשביל לשמוע את דבריו של לאון.
"אני אביא לכם ולאמא הפתעה." הוא אומר אליהם בחיוך ואז מפנה את מבטו אלי,
חיוך צדדי מופיע על שפתיו הצרות.