מה שקסם יכול לעשות בעולם האגדות- פרק 9- מי אמר תוכנית ב'?

אנג'י לא האמינה שבאמת תגיע למצב כזה אי פעם.
היא- נסיכה מכובדת, נשארה ערה מאוחר בלילה רק כדי לנקות ולסדר את הבלגן של אחרים. לשמחתה, צפתה במשרתי הארמון מספר רב של פעמים כשהייתה קטנה, וידעה בערך איך לטפל בעניין. אפילו היו פעמים בהם עזרה להם בחשאי, בלי שאף אחד יסתכל, כך כאשר סיימה עם עניין הסדר, התרצתה מאוד והתרשמה מעבודתה הראשונה בגאווה גדולה.
הלומת אור מפתיעה גרמה לה להרים את מבטה ולבחון את השובל ששחה באוויר במהירות ועבר דרך הקיר ליעדו. היא לא הייתה בטוחה מה הוא אומר, אך הוא נתן לה נחת שמחר הולך להיות הרבה יותר פשוט.
היא התפרקה על הכסא, ועוד לפני ששמה לב, כבר התעוררה מקריאה לכבודה באותו הבוקר.
"בוקר אור." הנער הבלונדיני מחודד האוזניים נכנס ראשון למזנון והקפיץ אותה משנתה. "הייתי אומר שזה בוקר טוב, אבל כולנו יודעים שזה לא נכון." הוא הוסיף, והיא החלה להתרומם ולחזור למציאות העכשווית. שיערה היה פרוע ושקיות שחורות נוצרו מתחת לעיניה. אפשר היה לומר שהיא לא בדיוק הזכירה את הנסיכה שהיא בעצם.
היא בחנה אותו במהירות והתעוררה בהפתעה רבה. זה היה רפאל, אבל לא ממש הוא. "או-קיי, או שזה אתה או שהמחסור שלי בשינה משבש לי את הראייה, אבל אתה גבוה יותר ממה שזכרתי." היא אמרה לו. "לא, רגע! כמה שנים ישנתי? מה איב עוללה?"
"אנג'י, תירגעי." קולו גם היה נמוך יותר ממקודם. "אני בן ארבע-עשרה."
"הו," היא אמרה, וחזרה להיות חצי רדומה. רפאל חייך אליה בקלות ופנה אל אחורי הדלפק.
הוא התכופף ותפס ברג'י, שמתברר שבילה על הרצפה את כל הלילה. "קום כבר." רפאל הקפיץ אותו למעלה וגרם לו להתעורר עד כמה שהצליח.
"מה- מה קרה?" הוא שאל והסתכל לכל עבר. "מישהו מת? אני יכול ללכת הביתה עכשיו?"
"עדיין לא, ידידי. עדיין לא." רפאל טפח על שכמו כמזדהה עם הבעיה שלו, ורג'י העביר אליו מבט איטי בעיניים מכווצות. "אל תיגע בי." רפאל הוריד בעדינות את ידו מכתפו והתרחק ממנו חזרה מלפנים לדלפק.
"בוקר טוב!" איימי נראתה כמעט מאושרת כשנכנסה בניצוצות הדרים אל תוך המזנון. גם ללא העובדה שגבהה וגדלה גם היא, המראה שלה היה מחשיד מאוד למי שהכיר אותה.
"או-קיי, משהו בהחלט לא בסדר איתי, כי לא הגיוני שאני רואה את איימי מחייכת." אנג'י הרימה אצבע בהערה עצמית.
"הו לא, גם אני רואה את זה." רפאל העביר לה הודעה שקטה, ומבט לחוץ על פניו.
"היי, רג'י." איימי פנתה אליו בחיוך כשהתיישבה על אחד מכסאות הדלפק הגבוהים.
"היי." הוא החזיר לה בהנפת יד קלה ועל פניו לא היה בטוח האם גם עליו לחשוד בהתנהגות המשונה שלה.
"באתי להחזיר לך את זה." היא הגישה לו את שרשרת הזהב שמצאה בליל היום הקודם.
"הו, תודה." הוא לקח אותה מידה והניח אותה על צווארו, במקום המיועד לה. "לא שמתי לב שנעלמה." הוא הביט על השרשרת ואז חזרה להסתכל עליה, והיא עדיין בהתה בו בחיוך הזה שלה, שכלל לא היה הגיוני שיהיה לה, בטח לא כשהכל נראה מאושר מסביבה.
איימי מעולם לא אהבה אושר, ועכשיו נראה שהיא סופגת אותו אליה בחיבה. כן, כולם היו חייבים לחשוד.
"למה היא מסתכלת עליי ככה?" רג'י פנה אל רפאל בשקט.
"הייתי אומר לך, אבל זה הרבה יותר מצחיק כשאתה לא יודע." רפאל השיב לו, ואז גיחך לעצמו ופנה להתיישב על השולחן ליד אנג'י, לא לפני שהגניב לעצמו כוס מלאה במיץ פירות כתום.
היא בחנה אותו, ואז את איימי, ואז עלתה בראשה ההארה. "אז זה מה שראיתי אתמול בלילה!" היא קראה.
"מה בדיוק ראית בלילה?" רפאל שאל.
"איזה שביל אור שצף באוויר." היא הסבירה. "זה בטח קשור לכישוף. זה אומר שהוא יפוג בקרוב!" היא אמרה בשמחה של הקלה.
"את לא שמחה מדי בקשר לעניין?" הוא שאל אותה.
"אני מצטערת, אבל אפילו לי יש קווים אדומים, ואתם אחד מהם, ככה גיליתי." אנג'י השיבה.
"הו, אנג'י, אם תמשיכי ככה, מי יודע לאן תגיעי." הוא אמר ולגם מכוסו.
"מה זאת אומרת, לאן אגיע?" היא שאלה.
רפאל חשק שיניים באי נעימות מכוונת. "את יודעת, אבא שלך בכל זאת היה סוג של נבל, וידוע שהסביבה משפיעה עלייך בכל מיני צורות." הוא הסביר לה. "הייתי משלם הון כדי לראות אותך כשהכישוף יפוג לגמרי, זה בטח יהיה מעניין. איזה מזל שבשבילי זה בחינם!"
אנג'י קמה מהכסא ונעמדה על רגליה כשהיא מסתכלת עליו בחשד. "אני אלך עכשיו." היא הסתובבה ויצאה מהמזנון.
רפאל גיחך לעצמו, ואז קם מכסאו ונשען על השולחן תוך כדי שהוא קורא אליה לפני שתתרחק יותר מדי. "רק שתדעי, אנג'י, שאני תמיד נמצא כאן כדאי לעזור!" חיוך מרוצה נמרח על פניו והוא חזר לשבת כשרגליו מורמות על השולחן והוא מתענג על החופש.
"יופי שהצעת, אני צריך עזרה." הקול שהגיע מצידו, כאילו משום מקום, גרם לו לאבד שיווי משקל וליפול מהכסא. קארל, שהיה זה שהבהיל אותו ללא כוונה, מיהר לתפוס בכוס שעל השולחן שהמיץ שבתוכה לא יישפך.
"מה?" כשהוא שוכב על הרצפה, הוא נאנח בתסכול והרים את ראשו אליו. "אל תגיד לי, שוב התעוררת במיטה רטובה."
"הו, בחייך, בפעם היחידה שזה קרה, זה היה בגלל ששפכת עליה מים." קארל התעקש בדבריו. "בזמן שישנתי עליה."
"אה, זמנים טובים." רפאל חייך, והתרומם על רגליו. "אז בשביל מה אתה צריך את המאסטר?"
"ששש, בשקט." קארל לחש והתקרב אליו. "לאקי נעלם."
"אז?" רפאל לא הבין מה חשוב כל כך. "הוא בטח מטייל לו פה, איפשהו. הוא יחזור בקרוב."
"זה לא בגלל זה." קארל אמר. זה בגלל שאסור לשום חיה להיות פה. אלה החוקים."
"טוב." רפאל לא התעניין, עדיין." ואותך מעניינים החוקים, כי…?"
"כי… אם לא נמצא אותו לפני שהפיה הכחולה תמצא, היא תזרוק את כולנו מכל המדרגות!" קארל הסביר בקול תקיף. "וזו לא מטאפורה, ראיתי אותה עושה את זה." הוא אחז בגופו כאילו זו הפעם האחרונה שיוכל לגעת בו שלם. "מי ידע שפיות יכולות להיות מרושעות כל כך?"
"אני ידעתי." רפאל הודה בגאווה. "אני מבין השורדים היחידים שיכולים להעיד." הוא לקח נשימה עמוקה, וחזר לשבת על הכסא. "טוב, שיהיה לך בהצלחה."
"רגע, אתה לא מתכוון לעזור?" קארל כיווץ את עיניו בבלבול.
"ממש לא אכפת לי מהכלב שלך, או מהכאב הנורא של הפיה הכחולה. היא פיה, אחרי הכל." רפאל הסביר בקלילות. "אני פשוט אשב כאן ואחכה להזדמנות לעשות משהו כיף." הוא שילב ידיים מאחורי ראשו והתמתח ברוגע.
"אתה מודע לזה שאם היא באמת תזרוק אותנו, זה אומר שבמשך כל הקללה ניאלץ לחיות בחוץ, רק אתה, אני ושתי הילדות שעדיין לא הפכו להיות איב ואיימי, שגם לפני כן לא היו בנות חברה טובות במיוחד? אתה בטוח שאתה רוצה להיות הכורסא שלהן שוב?"
רפאל קם מיד מהכסא ופנה אל קארל במבט נחוש ואצבע מורמת. "בוא נמצא את הכלב הזה!"