לשאוף לפסגה – פרק חמישים ושלוש

פרק נ"ג
ים פרצה בבכי תמרורים, היא לא יכלה להשלים עם מותו של אביה. קסם ניגשה אליה והתיישבה לידה. קסם ליטפה קלות את שערה , ים הניחה את ראשה על כתפה.
" זה לא יכול להיות, לא האמנתי שזה מה שיקרה לאבא!" אמרה ים בבכי . דמעותיה ירדו מאליהן ללא הפסק. היא הסירה את הקשת ששמה על ראשה. גם קסם בכתה יחד איתה. אימא שלהן רצה לעברן במבט מלא דאגה. היא זיהתה את שתיהן והתיישבה לידן . " ים , למה את בוכה? מה קרה , אבא נפטר?" ניחשה האם וים וקסם לא יכלו להגיד לה שאביהן אכן נפטר . " קסם וים , תענו לי! מה קרה לאבא?" שאלה האם בלחץ.
" אימא , אנחנו לא יודעות איך להגיד לך זאת , אבל אבא נפטר מפצעיו. זה הדבר האחרון שצפינו שיקרה לו." סיפרה ים בקול שבור.
" מה?! לא , לא בעלי , בטח שמעתן לא נכון , והרופא בלבל את אבא שלכן עם מישהו אחר. זה פשוט לא נשמע הגיוני שאבא שלכן כבר איננו. לא , ברוך , לא!! אלוהים נתן ולקח , יהי שם ה' מבורך , זה מה שהיה צריך לקרות." אמרה האם ובכתה.
" אהובות שלי , אני יודעת שזה קשה לאבד אבא בגיל צעיר , אבל גם אתן צריכות לדעת להסתדר בלעדיו. בואו , ים וקסם. " אמרה האם בחום וחיבקה את שתיהן.
" אבל אימא , ים ואני הערצנו את אבא ורצינו רק לרצות אותו ושיהיה גאה בבנותיו , ועכשיו, מה נעשה עכשיו , ושכבר אבא לא נמצא איתנו . לא ידענו להעריך אותו ולכבד אותו כי הוא אבא שלנו . עכשיו כשהוא נפטר , אני אדע להעריך כל דבר שיש לי." אמרו ים וקסם שבכו.
אוראל , תום , ליפז , טופז , מידד אחיעד וליגל יצאו אף הם בוכים ועצובים. האם ניגשה לתום ולאוראל וחיבקה אותם , השניים הסתכלו עליה כלא מאמינים , בעיניים אדומות ורטובות. אבא שלהם היה בן חמישים ושבע במותו , ונשא איתו את מחלת הסרטן שנה וחצי. ליפז וטופז נראו שבורות ומרוסקות , כמי שחרב עליהן עולמן. מידד ישב לבדו וניסה לעבד במוחו את שהתרחש לפני מספר דקות. אחיעד הביט על אמו במבט עגמומי בזמן שזעקת שבר נפלטה מפיו. ליפז פרצה בבכי סוער וטופז אספה אותה לזרועותיה , מעולם היא לא ראתה את אחותה בוכה.
ליגל התיישבה לבדה ושקעה בהרהוריה. אחרי כמה דקות , ים וכל שאר אחיה נכנסו לפ'יגו המשפחתית הקטנה של ים, והם נסעו לעבר הבית להכין את כל ההכנות לקראת ההלוויה של אביהן.
*
ים הרכיבה את משקפי הטייסים שלה , היא קצת היתה עדיין בהלם גמור ממה שקרה לאביה. היא הבכורה, היא וקסם , היו בנותיו האהובות והמועדפות של אביה אחרי אוראל וליפז. היא לא מה שהיתה , ים בן סימון , הדומיננטית , השולטת , הקובעת , זאת שנותנת את כל ההחלטות הטובות והנכונות. הסוערת , זאת שנשברת בקלות ושנפגעת בקלות. היא תמיד שמרה על אחיה הקטנים ותמיד זאת שאחראית על הבית ועל סדר הארוחות. היא התרכזה אך ורק בנהיגה , היא לא הבחינה אפילו שהאייפון שלה ציפצף . היא תראה מה שלחו לה אחר כך בבית ולא באמצע הכביש בטעות ותעשה תאונה .
ידיה רועדות ומזיעות , עדיין היא לא מאמינה שאביה נפטר. היא תצטרך להיות אחראית מעכשיו על הבית . היא פוחדת שהיא תעשה טעות ושלא תעשה משהו שתתחרט עליו. קסם אחותה, מנגד כשמה כן היא , מאוד טובת לב , עוטפת , תומכת ומכילה רגשות בני אדם.
היא המשיכה לנסוע לעבר הבית שלהם בקטמון. היא לא מצאה חנייה , מעל צמרות העצים , נראות המכוניות של משפחת תימור ומשפחת דקל. ומשמאל , המכוניות של משפחת מימון ומשפחת עוזרי. היא נכנסה ראשונה לבניין, לחצה על המתג והאור שבחדר המדרגות נדלק.
אחריה , קסם , שרצה במהירות הבזק בגרם המדרגות הראשון.
היא פתחה את דלת הכניסה ונכנסה פנימה. הבית היה דומם ושקט. אוראל , ליפז , טופז , קסם , מידד , אחיעד , תום וליגל הופיעו אף הם בבית. אוראל ותום הסתגרו בחדר שלהם , אוראל שכב על המיטה שלו, בצד השני של החדר , תום שכב על המיטה. היו לשניהם ארונות משותפים , הראשון היה של תום , והשני של אוראל. אימט שלהם ישבה על ספה בסלון ושתתה מים מינרלים. הם לא הכניסו טלויזיה לבית שלהם , כי אבא שלהם אסר על תכנים לא חינוכיים ובלתי הולמים לילדיהם.
אוראל לקח את השלט והדליק את המערכת סטריאו את התקליט של חיים ישראל מלאכים חלק א'. הוא הקשיב למילות השיר של מלאכים של חיים ישראל כשדמעות של עצב נקוות בעיניו התכולות. תום בכה יחד איתו , גלשו הדמעות מן עיניו . הוא הסתכל על אחיו התאום בעיניו התכולות , אוראל במבט עגמומי . הוא לא האמין שאביו נפטר והותיר אותו ואת אוראל לבד. הוא הרגיש שהשם מלמד אותו לקח על שהוא ואוראל , לא הסכימו להצעת אביהם לנסוע לארגנטינה הרחוקה וללמוד שם בפנימייה אחרת שאביהם רצה לרשום אותם שם. והוא הצטער על כך , הוא היה מלא חרטה על שהוא לא שהה איתו בימים האחרונים שלו. היתה לו הזדמנות אחת ויחידה להיות איתו בבית החולים ולשמור עליו כשהוא היה חולה ולא היה ניתן לרפא אותו כבר. והוא פספס את ההזדמנות הזאת , חשב תום. לו רק היה יכול לכפר על מעשיו בעבר ולנהוג אחרת. אם היה מחזיר את הגלל לאחור אח אם היה מצליח.. ים נכנסה וקטעה את מחשבותיו. הוא הביט בה בהלם.
" אתה.. בכית..?" שאלה אותו ים במבוכה. הוא מיהר לנגב את דמעותיו שלא תראה זכר לבכיו . ים הסתכלה על תום בדאגה מרובה. הוא הביט בה במבט ממושך , היא הבינה את המסר ויצאה מן החדר. הוא נאנח מתוך הקלה שהיא לא ראתה את דמעותיו ואז הוא חזר וצפו אותן המחשבות על אבא. אבא! לו היית כאן הכול היה אחרת , לו רק היה יכול להתעורר ולהקיץ מהסיוט הזה ולראות אותו מחויך ומרוצה , זה היה עושה לו את היום. אוראל מחה את דמעותיו .
" אוראל , אתה יכול לכבות את המוזיקה בבקשה ?" תום התחנן בקולו , אפילו קולו רעד במקצת. אוראל לקח את השלט מן שידת הלילה וכיבה את המוזיקה בחוסר ברירה.
" למה?" הקשה. הוא לא הביט בו בחזרה. תום ענה כי לא שמע. אוראל ויתר סופית , כי הוא לא רצה לנדנד לו כל הזמן.
קסם הופיעה בחדר לבדוק מה העניינים עם תום ואוראל. " מה קורה?" היא שאלה בחום. קסם התיישבה לצדו וחיבקה את כתפו . " מה יש , מותק? אה?" היא נתקפה חרדה כאשר היא ראתה שאוראל לא יכול היה לשמור את כל הבכי בפנים.
" אני לא יכול , קסם , תאמיני לי שאני לא יכול , למה אלוהים למה?" הוא שאל בבכי.
" אני מאמינה לך , מאמי שלי , מאמינה . די , אבא נפטר מסרטן , גם לי קשה , אבל מתישהו תצטרך להשלים עם מותו וזהו." ניסתה קסם להרגיע אותו.
" אני לא יכול ! כל כך קשה להבין שקשה לי? אני בסך הכול בן ארבע עשרה וחצי. איך את רוצה שאני אתמודד עם כל זה?" נבח.
" אני מבינה אותך . תירגע. אתה צריך לחשוב קצת עם עצמך. " אמרה קסם בטוב לב.
" למה זה קורה לנו , אה קסם?" שאל אוראל בחוסר הבנה.
" שאלה טובה , לא יודעת איזו סיבה היתה לו כדי להעניש אותנו בזה שלקח לנו את אבא . אולי הוא העמיד את אבא בניסיון. מאיפה לי? מה אני ראיתי את הרוח הקודש בחלום?" אמרה קסם .
" לא , התשובה היא לא ברורה, אבל אני חושב שעלינו ללמוד שאהבת ישראל הניצחית תישמר , בזה שניקח על עצמנו עבודה על המידות ולא להיכנע על היצר הרע. אלא עלינו להתחזק ולחזק בזה שכל ישראל יהיו מאוחדים ומלוכדים , אין לי עוד פתרון אחר!" ניסה אוראל להסביר את עצמו.
" כן , אתה צודק. אני מבינה אותך , תאמין לי שאני מבינה מה עובר עלייך. אתה לא מבין כמה קשה לי , תראה אותי , אני לא יודעת איך להמשיך הלאה." הסכימה קסם.
" אני יודע. אין לי מה להגיד לך . היום ההלוויה שלו!" קרא אוראל בעצב. קסם הסתכלה עליו בעיניים עצובות.
תום התעורר והתחיל לבכות. " תום.. תום, מה קורה , חיים שלי?" שאלה קסם בחום.
" הכול טוב," הקשה תום.
" זה לא נראה שהכול טוב , נראה לי שעובר עלייך משהו מאז המוות של אבא אתה נראה אחרת. כאילו מישהו נחת עלייך והעיר אותך." דאגה קסם.
" כן , כי אבא שלנו נפטר , הכול השתנה , את לא קולטת ? תום הקודם כבר נמחק והוא לא קיים יותר. " התפכח תום.
" לא הכול השתנה, אתה עדיין תום בן סימון, השובב , האנרגטי , השנון ומלא חיים. אתה האח הקטן שלי , אף פעם אל תשכח את זה." ניסתה קסם לנחם אותו.
" את זה אני אף פעם לא אשכח. " הבטיח תום לקסם.
ים נכנסה לוודא שכולם לבושים . " נו , עוד חמש עשרה דקות אני כבר יוצאת לשם." הלחיצה ים.
" אה , טוב , אני אלך להתלבש !" אמרה קסם ויצאה מהחדר כדי להחליף בגדים.
*
כעבור חמש עשרה דקות כל בני משפחת בן סימון היו מוכנים ולבושים לצאת להלוויה. ים פתחה את הדלת הקדמית וישבה במושב הקדמי , היא לחצה על דוושת הדלק והתעופפה משם.
אוראל הצמיד את אפו לחלון וצפה בנוף המשתרע למולו. תום , עדיין המום ושרוי בדיכאון , הוא לא זכר עצבות כזאת מאז הימים שבהם נתגלה לו האמת בנוגע לאוראל ולי. שאני יצאתי עם שניהם במקביל. זה לא היה דומה לדיכאון המשונה הזה שנחת עליו פתאום. הידיעה שאביו כבר איננו חלחלה לתוכו לאט. ומעתה , הדברים שהוא ייעשה יהיו תלויים אך ורק בו.
וכשהם הגיעו לשם , ים חנתה את הפיג'ו המשפחתית הקטנה שלה מתחת לצמרות העצים. וששת בני המשפחה והאם יצאו לעבר בכביש. הם עברו משם והלאה.
כשהגיע הרכב של החברה קדישא עם האלונקה של הגופה של אבא שלהם עטופה בטלית שלו. התחדש הבכי וגבר בקרב בני המשפחה והאם בכתה בשקט.
הרב יצר קרע בחולצותיהם של כולם , גם של הבנים ושל הבנות לסימן האבל על מות אביהם. וגם הוא יצר קרע בחולצתה של אימא שלהם.
כשההלוויה התחילה , כולם ישבו במקומותיהם והיו המומים ואבלים על מות אביהם. זה שינה להם את תפיסת החיים. תום ואוראל בכו בקול וגם אחיותיהן ים וקסם , ליפז וטופז , התאומות הזהות חיבקו זו את זו ובכו.
ליגל חיבקה את אמה והשתיים לא מפסיקות לבכות. מידד ואחיעד עמדו המומים ונפעמים מעצם גודל הבשורה על מות אביהם. הם ראו את הגופה של אביהם עטופה בטלית. לאחר שההלוויה תמה , ים הסיעה את האחים שלה בחזרה הביתה.
*
כשהם הגיעו הביתה , השניים הותרו סגורים בחדריהם. ליפז וטופז שהו בחדרן , ים וקסם היו עם אמא שלהן ועם מידד ואחיעד , התאומים הזהים יחד עם ליגל. ים וקסם עוד לא עיכלו את דבר מותו של אביהן. הן נשענו על הספה וחיכו לשמוע דפיקה בדלת והוא יכנס , אבא שלהן יחייך אליהן ויגיד להן שהוא פה. וירגיע אותן שזה רק חלום ושעוד מעט הכול יהיה כמו תמיד , משפחה אוהבת ותומכת.
תום כיבה את האייפון שלו בשביל שאף אחד לא יפריע ויטריד אותו. הוא לא רצה להיות בקשר עם אף אחד , אפילו הוא לא חזר אליי כשהתקשרתי אליו כמה פעמים. אוראל , מצדו הוא לא רצה לחזור לבית הספר שבוע , שבועיים. הוא שכב על המיטה שלו והפליג במחשבותיו לעולמות רחוקים, בלתי נראים. תום קרא בספר שהלווה מאחותו ים ונרדם תוך שתי דקות. לא היה לאוראל חשק לשיר ובכלל לאכול. מאז מותו של אביו, הכול נראה שונה ואחר ממה שהיה קודם. הוא כבר לא רצה להיות בפנימייה. משהו השתנה בו לתמיד. הוא לא הבחור שהיה בכיתה ז'. הביישן והשקט כפי שהכרתי אותו אז. העדין והמרבה לחלום נמחק בעבורו לנצח.
אוראל שלף מהארון שלו ופתח את אלבום התמונות שלו בילדותו. הוא ראה תמונה שלו ושל תום בגיל שנתיים , ואביו מאחור מתבונן בהם. הוא כל כך יתגעגע לזה. והתמונה המשפחתית הזאת עם ים וקסם , התאומים הזהים מידד ואחיעד, התאומות הזהות ליפז וטופז, ואחותם ליגל. הוא לא יכול להוציא את הזיכרונות של ילדותו עם אבא שלו. והנה התמונה של שניהם , תום ואוראל כתינוקות חבוקים בזרועות הוריהם הטריים , תמונה משנת 1993.
היה כתוב מתחת לתמונה תום ואוראל היקרים , מאימא ואבא. הוא נזכר איך הוא היה קשור לאביו. ואיך הוא היה גאה בכל הציונים שהופיעו בתעודה שלו. הוא היה הילד האהוב ביותר על אביו. מאז ומתמיד , היה ונשאר המוצלח במשפחה.
אבא , רצה ליבו לזעוק, למה הלכת. אוראל לא הבין למה אביו נפטר בפתאומיות כזאת בלי להותיר איזשהו סימן. אך קולו לא נשמע. הוא רצה שתיפתח הדלת והוא יופיע בחדרו שלו ושל תום ויגיד לו כמה הוא מעריך אותו ואוהב אותו. אוראל לא רצה לעורר את תום והוא יתבייש בכך שהוא יגלה אותו מדבר לעצמו. על כן , הוא השתדל לא להשמיע קול ודמם.
ובתוך כמה דקות הוא נרדם. הוא שקע בשנת היופי שלו . בלי שהחזיר את האלבום התמונות שלו בילדותו למקום על מדף הספרים. ים נכנסה והניחה את אלבום התמונות של אוראל ותום במקום.
ים עזבה את החדר וסגרה את הדלת . כל המחשבות נדפו החוצה אל הרוח , כדי שתכוון אותם למקום טוב יותר. היא הביטה בעיניה התכלות לעבר החלון כלא מאמינה.

*
בבוקר הופיעה סהר בחדר בפנימייה. לא ידעתי בכלל שהיא תגיע. והיא תהיה רק כמה ימים ספורים בארץ. היא רצתה לראות את תום , שהיה החבר שלה . היא לא ראתה אותו כבר חודשיים וחצי ולמרות שהם נפגשו כמה פעמים בחופש הגדול. היא נטרפה מגעגועים עזים אליו. היא ניערה אותי בידה בעדינות , והתעוררתי בבהלה , הסתכלתי עליה בפליאה ולא הבנתי מאין היא צצה.
" סהר , מה את עושה פה.. מה.. איך הגעת? " שאלתי אותה ולא הבנתי.
" שירוש היית חסרה לי מאוד, התגעגעתי ונטרפתי מגעגועים לתום , היכן הוא?" שאלה סהר בתקווה.
" זהו , שהוא לא נמצא כבר ימים רבים בפנימייה. גם התקשרתי אליו לפלאפון והוא לא ענה לי. אני חושבת שזה אולי קשור לאבא שלו." אמרתי כמעט , בעצב.
" אבא שלו? איך זה קשור לאבא שלו ? מה קרה לו?" שאלה סהר בסקרנות.
" תראי , אני יודעת שלאבא שלו נותרו חמישה ימים לחיות , כי הוא חולה סרטן. ואני לא יודעת מה קורה איתו, אני דואגת לו." אמרתי בחשש.
" אוי , מסכן תום , ואוראל כמובן , הוא רגיש הרבה יותר מתום, הוא נראה לי הרבה יותר שברירי ממה שהוא מחזיק מעצמו. נראה שאוראל לוקח את זה הרבה יותר קשה מתום." הצטערה סהר.
"את מספרת לי? כל הלילה בכיתי והצטערתי בשביל שניהם. לא הפסקתי לחשוב עליהם ואני דואגת גם לאוראל ולתום. קשה לי לדמיין מה הם מרגישים , זה בטח מה זה כואב." קראתי בצער.
" אני לא יכולה לתאר לעצמי מה תום הרגיש באותו הרגע שבישרו לו שלאבא שלו נותרו חמישה ימים לחיות. " הצהירה סהר בכנות.
" איזה סרטים עוברים לו בראש. יו! זה נורא קשה לחשוב על כך. בטח הוא יישן ליד מיטת אביו ומשגיח עליו." אמרתי , אחוזת פאניקה.
" סרטים? בטח הוא אוכל לעצמו את הלב מרוב חרטה. הוא מרגיש שהוא לא בילה אותו את כל הזמן האיכות שהוא היה צריך." סהר נשכה את שפתה התחתונה בשיניה בכאב בלתי רגיל ותהתה מה תום " מרגיש בדיוק ברגעים האלה.
" כן , נכון. זה בדיוק מה שרציתי לומר! שהוא אוכל לעצמו את הלב." חיזקתי את דבריה של סהר.
" אז? " לא הבינה סהר.
" שאמרת את שרציתי להגיד , לא משנה , ספרי לי עכשיו איך בלונדון ? יש לך שם חברים חדשים?" שאלתי בסקרנות.
" אהממ , איך בלונדון? האמת שמדהים שם! לא תאמיני , יש לי הרבה חברים מהבית הספר החדש. אבל עדיין אני מרגישה חיבור יותר עמוק לישראל." אמרה סהר בכנות.
" את צודקת , אני מניחה שאת תרצי מתישהו לחזור לישראל . כרגע לא , אני לא רוצה ללחוץ עלייך או חלילה להחליט במקומך. " אמרתי ושוב שתקתי.
" לא , שיר. אני לא חוזרת , זה כבר מה שהוחלט. אני רק אשאר פה למשך יומיים בלבד." אמרה סהר במתיקות.
" אה , אוקיי. " חתמתי.
" טוב , שיר , זזתי , נתראה רק בשמחות , יקירה שלי." חתמה סהר ונתנה שתיי נשיקות על הלחי.
" את הולכת?" אמרתי בצער.
" כן , מה לעשות . להתראות." אמרה סהר בעצב.
" אם תראי את תום , תמסרי לו דרישת שלום חמה מסהר, טוב , חיים שלי?" פקדה סהר , היא חיבקה אותי חזק ויצאה מן החדר.
כעבור יומיים חזרו תום ואוראל לפנימייה. אבל הם נראו דוממים ושקטים יותר מאי פעם. משהו השתנה בהם מאז השבוע האחרון שחלף. תום חלף על פניי כאילו לא הכיר אותי , והתפלאתי על כך שהוא לא מקדם את פניי בשלום המאיר פנים שלו כמו תמיד. אוראל לא הפנה את מבטו אליי כשהם עשו את דרכם לעבר מגורי הבנים. ישבתי על הנדנדה בחצר האחורית של הבית הספר , שם מצאתי מקום מפלט שהיה בשבילי מקום לסדר את מחשבות ליבי. מעולם לא גיליתי את אותו מקום לאף אחת , אפילו לא לקורין , חברתי הטובה ביותר.
הימים היו ימים שלפני ראש השנה , הימים הנוראים , נורא פחדתי שהשנה תתחיל רע. כי יום הכיפורים זה יום השיא בימים הנוראים. והרגשתי מתוחה ונרגשת ביחד. לא ידעתי למה. שמעתי פתאום קול מוכר מאחוריי .
" שיר ! איפה נעלמת , יא שובבה?" אמרה טולי בחיוך קורן.
" די , טולי , אין לי מצב רוח בשביל שטויות שלך." התעצבנתי והנחתי את ידי על ראשי.
" אה , עכשיו הבנתי , את רוצה להשתעשע , אז בואי נשתעשע !" היא חטפה מידי את המחברת , ששימשה לביטוי רגשותיי ומחשבותיי הכמוסים ביותר. קפצתי מהנדנדה והתחלתי לרדוף אחריה בלהיטות.
" תחזרי לי את המחברת שלי , עכשיו! " שלחתי את ידיי וניסיתי לקחת ממנה את המחברת שלי. היא העבירה את המחברת מיד ליד.
" רוצה את המחברת? קחי!" היא הרימה אותה מעל לראשה , שלחתי יד וניסיתי לקחת ממנה את המחברת ללא הצלחה.
" בואי מסירות , תהיי מוכנה הופ! " היא הקפיצה את המחברת כאילו הייתה לוליינית מקצועית.
" די , טולי , תחזרי לי את המחברת, אין לי כוח למשחקים האלה שלך!" קראתי בעצבנות ילדותית.
" חם , חם , חם. תתקדמי הלאה ותראי. " התחכמה טולי והתרחקה עם המחברת שלי.
" אני לא רוצה להתקדם , אני צריכה את המחברת הזאת לשיעור ספרות. אל תהיי מעצבנת." אמרתי בחוסר סבלנות.
עמדתי על קצות רגליי עד שהצלחתי לקחת את המחברת שלי מידיה של טולי. " תודה טולי." הודיתי בחצי חיוך.
היא ציחקקה בהנאה כאילו ניצחה אותי, " אין בעד מה , שירוש!" אמרה טולי בחיוך שופע ביטחון עצמי.