הד מאת השטן הקטן

"הכי שמנה פה, הכי שמנה פה, הכי שמנה פה.."
"את שותה ומעשנת?! את שותה ומעשנת?! את שותה ומעשנת?!"
"אני לא נושך, אני לא נושך, אני לא נושך.."
"חבל שלא יצא מזה משהו, חבל שלא יצא מזה משהו, חבל שלא יצא מזה משהו.."
"בואי נצא החוצה, בואי נצא החוצה, בואי נצא החוצה.."
"זורמת, זורמת, זורמת.."
"זונה, זונה, זונה, שרמוטה, שרמוטה, שרמוטה.."
"אני לא אוהב אותך, אני לא אוהב אותך, אני לא אוהב אותך.."
הכל אמרו לי,
הקול חוזר על עצמו בלופים אין סופיים כמו הד,
הד תודעתי.
התת מודע שלנו משדר לנו דברים וכן בכדי.
הכל כבר קרה, הנאמר נאמר, הנעשה נעשה.
השאלות, התהייה..
הנשיקות, השתייה, הרצון והעצירה.
האכזבה, הכאב.
אין לי רווח אז זה עושה אותי שמנה? הגוף שלי לא מורכב מעור ועצמות. יש לי ציצי ותחת אני אוהבת אותם כמו שהוא אוהב. מפה מתחילה הבעיה, הוא אוהב רק אותם ולא אותי.
אם התנשקתי כי אהבתי אותו אני זונה? ואם נישקתי אותו כי הייתי צריכה לשחרר קיטור מתוך הבטן אז אני שרמוטה?
לא הלכתי איתו לשירותים או לבחוץ, לא עירבבתי לשונות במודע עם שיכור.
כן אני שותה, מה הבעיה? כן עישנתי ולא פעם אחת. מה אתה כל כך מופתע?
'ילדה טובה' כבר לא! אני אני! אני את! את אני! לכולנו יש את הזהות הלא אמיתית שמציגים לעולם, אבל בפנים אנחנו אחרים לגמרי. אז אני לא כמוך, אני לא מסתירה את הזהות האמיתית שלי.
אומרים עלי הרבה דברים, לא תמיד הם נחמדים, לא תמיד הם אמיתיים.
תיגעי בי, אני אמיתית! בשר ודם. תראי את הדמעות, גם אני נשברת, גם אני אנושית. גם לי יש את השטן הקטן שמהדהד. את המשפטים שלא נותנים מנוח, את הצעקות, הירידות. מילים שנאמרת מפיך, ואתה השטן האמיתי.