זכרונו מימים רחוקים

הזכרון והשפעתו..
הזכרון הכי חזק אצלי הוא העליה ארצה..
הייתי ילדה קטנה כשהגענו במטוס דרך קפריסין,
נחתנו שם בלילה קר וגשום,
קיבלנו כוס תה שחור ופרוסת לחם עם ריבה אדומה..
ולאחר מספר שעות , שוב על מטוס ולישראל, לשער עליה..
שם פגשנו לראשונה את ארץ ישראל, ארץ חמדת אבות, ארץ זבת חלב ודבש,
ומה שקיבלנו זה , ריסוס בדי די טי. שזה היה נורא.
באנו לבושים בבגדינו הטובים והיפים ביותר ומיד הכול היה לבן ובעיקר הראש..
משום מה חשבו שבאנו מהג'ונגלים או מהישרדות לפחות..
לאחר מכן הועמסנו על משאיות כמו בהמות, ללא כל יחס או חמימות ונסענו לאי שם
הגענו למעברת קסטינה..קיבלנו אוהל, מיטות ברזל מזרונים עם פשפשים,
ושמיכות גסות , דוקרות ומסריחות.
שירותים- בור בחוץ. מקלחת- צינור או ברז ולילדים בגיגית ..
הקור חודר לעצמות והגשם נכנס לאוהלים ומרטיב הכול..
לרהיטים – שימשו ארגזים של פרי הדר שנלקחו מהפרדסים.
לאחר כמה ימים , נלקחנו הילדים למושבים בסביבה,
שם הוכנסנו לרפת ריקה. הועמדנו בשורה
באו אנשים ובחרו כל אחד כראות עיניו.
הועברתי למשפחה עם ילדה בת גילי,
לא יכולתי לתקשר איתה, הייתי מפוחדת, אומללה ובודדה.
בלי משפחה, בלי שפה ולאחר כמה ימים גם בלי שם,,
הם החליטו להחליף לי את השם בשם ישראלי..
אז עכשיו מי אני? קראו לי ולא עניתי …כי לא ידעתי מי אני באמת…
היינו שם כשלושה חודשים ואז חזרה לאוהלים..עד להודעה חדשה..
היו עוד גלגולים ועוד פרידות..
ככל שעובר הזמן הזיכרונות חוזרים יותר ויותר עם זאת אין בי התמרמרות..
זאת היתה המציאות שלנו. את הילדים שלי כבר גידלתי כמובן אחרת
והיום כשאני רואה את הנכדים שלי ,
אני חושבת איזה ברי מזל הם..
איזו ילדות יפה יש להם ואיזו ילדות לי היתה..
אני מספרת להם איך היה אז כשהמדינה היתה צעירה לעומת היום..
אני לא מביטה אחורה בזעם, תמיד רק קדימה ובתקוה