פרק 5 – טיפול נמרץ? לא בשבילי
זהו. חשבתי על זה. אני לוקחת הפסקה מיונתן לחשוב על הדברים כמו שצריך. לא סיפרתי לו על בן, עדיף. אני מקווה שאני עושה את הבחירה הנכונה..
בן התקשר עוד פעם, כמו כל יום. "אני רוצה להיפגש איתך, נדבר על הכל אור. אני לא מסוגל שנישאר במצב הזה אני חייב לך הסברים את צודקת במה שאמרת אמש." אולי הוא צודק? לפחות שאני יידע שאנחנו בסדר עכשיו במאה אחוז. "בסדר בן, מחר בשמונה בערב מחוץ לבית קפה שליד ביתי." אמרתי.
אני לא מצליחה לישון! אני לא מפסיקה לחשוב על מה יהיה מחר. מה הוא יגיד לי? למה הוא אמר אני חייב לך הסברים יש גם סיבה לפרידה שלנו? אוף לא יודעת כבר מה לחשוב.
השעה כבר שמונה וחמישה, אני מגיעה למקום שכביכול קבעתי איתו, הוא לא שם. לאט לאט עוברת דקה ועוד דקה.. לא אופייני לבן לאחר. אני מחליטה לחפש אותו בבית קפה, אולי נכנס בלעדיי. בקושי אנשים היו בבית קפה, הסתכלתי בכל פינה. שאלתי את המלצרים שם אם ראו אותו, בחור גבוה מטר שבעים וחמש בערך, צבע שיער חום כהה ועיניים כחולות. אין שום סימן. החלטתי ללכת בדרך שלו, אולי הוא התעכב בדרך.
אני כבר חצי שעה מחכה פה. איפה בן? אם הוא הבריז לי? אני אצא מושפלת! אני לא מפסיקה לחייג אליו הוא לא עונה! זה מועבר כל הזמן לתא קולי. "בסדר, אני נתתי צאנס לדבר איתו הוא זה שהבריז בעיה שלו". אמרתי לעצמי וחזרתי הביתה.
השעה אחד עשרה בלילה. אני שומעת את הטלפון שלי מצלצל בצלילי האהבה הישנה של שלמה ארצי הזמר האהוב עלי! בכל זאת.. בן זה אהבה הישנה שלי! ידעתי שהוא זה שמתקשר. אבל לא! אני לא עונה, מעניין מה התירוץ שלו הפעם. הוא לא מפסיק להתקשר! טוב אני יענה שלא יחפור לי בלילה אמרתי.
"שלום זאת אור?"
"כן, מי צריך?" שאלתי.
"שלום אור, אני הרופא אסף מבית החולים "איכילוב". בן עבר תאונת דרכים קשה. ראיתי שהשיחות האחרונות של בן זה איתך אז התקשרתי אליך."
"מה? איך הוא עכשיו? התפרצתי בבכי רב וידיי רועדות "
"הוא עכשיו בטיפול נמרץ"
"אני באה!" אמרתי.
השעה אחד עשרה וחצי בלילה מוצאת את עצמי נוסעת לאיכילוב עם פיג'מה ואיפור מרוח על פניי מבכי.
כבר אחד בלילה יושבת בבית חולים מחכה שאור יצא מהטיפול נמרץ. לא נותנים לאף אחד להיכנס. בזמן הזה אני לא מפסיקה לקרוא תהילים. רפואה שלמה אמן! אני יטפל בו מבטיחה! העיקר שהוא יצא מזה!. את כל החולים הרופאים מוציאים מהטיפול נמרץ! למה דווקא את בן לא מוציאים? נו כבר אני רוצה לראות אותו!!!
השעה שלוש בלילה ובן עדיין לא יצא מהטיפול נמרץ. די אני משתגעת! אני רוצה לראות את בן! צעקתי לרופא.
סוף סוף!!! הנה בן צרחתי באותו הרגע תודה אלוהים !!! הוא מתנהג רגיל! כאלו הוא לא עבר תאונת דרכים קשה! "העיקר שאתה בסדר אהוב שלי" אמרתי. הוא שם את ידו על פניי. העפתי לו את היד ואמרתי "בן, אנחנו לא ביחד תפסיק". "מי שואל אותך דפוקה" אמר בחיוך והתקרב שוב. "נו חאלס להיות ילדה קטנה.." אמר. כעבור יומיים, שביקרתי כל הזמן את בן בבית חולים. סוף סוף הוא משתחרר מהבית חולים! "אני אוהב אותך אור, אני רוצה שניהיה ביחד עד שנמות" אמר.
כרגיל, לא היה לי מה לומר.. מה עם יונתן לקחתי ממנו פסק זמן לחשוב על הדברים לא בשביל להיות עם בן!
תגובות (0)