מלכת הלבבות-פרק ראשון

לכל אדם יש את תפקידו,
לכל אדם יש יעוד,
לכל אדם יש פגם,
לכל אדם יש מעלה,
חוץ מאחת,
רילון פרוסק.
היא לא אחת רגילה,
היא פשוט- שונה.
—

"-הם חיו בעושר ואושר, עד עצם היום הזה" גמר אביה את הסיפור, ככל לילה. אומנם היא נערה15 אך הוא לעולם לא וויתר על המנהג הזה, כדרך לא מוסברת, אולי זה פשוט גורם לו לחשוב שהיא עדיין ילדה קטנה.
הוא הביט פעם נוספת בעינייה העצומות של הנערה, לקח את הספר בידו ובשקט סגר את דלת החדר,
רילון חיכתה עוד כמה דקות ספרות, לוודא כדאי לוודא כי אביה, רבנק, עזב.
היא שלחה יד מהירה אל מתחת למיטה והוציאה משם ספר לבן, מלא עיטורים תכולים וכחולים.
ביד זריזה היא פתחה את הספר, התמונה עוד הייתה פתוחה על הסיפור מליל אמש.
היא שלחה יד פנימה, ונשאבה.
רילון כבר התרגלה לתחושת הכניסה לעולם הזה,
אימוני השבט הם קשים מנושאם,
אך האימון הוא החשוב מכל לשבטי המדבר והג'ונגל.
"די!" קראה רילון והאימון, שבקלות היה יכול להיראות כמו קרב קשה, נפסק.
"אימון טוב, ועכשיו גשו לנוח" פקדה.
"למה הפסקת אותו?" שאל קריאס, האדם הקרוב ביותר לרילון בשבט, לקריאס שיער שחור, עיניים בוהקות בצבע כחול ועור כחול, כשמיים עצמם.
"צריך לנוח. זה לא פחות חשוב ממלחמות" פסקה,
"ובכן, למרות היותך ראש השבט, אני חולק עלייך" המשיך קריאס.
"אני קובעת את ההחלטות, תנוח, אתה זקוק לזה לא פחות מאשר כל אדם אחר" הזכירה רילון.
היא זרקה לו מימית מים גדושה, והלכה משם בצעד בטוח,
החום של בג'ונגל הקשה מאוד על האימונים והמחייה שם.
רילון שקלה כבר מספר ימים להעביר את מיקום השבט,
"רילון, בתור ראש השבט, את לא חושבת שצריך לחזור איש איש לביתו? החום המייבש הזה מקשה על כל פעולה, גם הפשוטה ביותר" פנה אחד מזקני השבט, שהגיעה לפקח מעט.
"אתה צודק רימנדו, תודה לך" אמרה רילון,
היא הוציאה מיכיסה מעיין כתר, עשוי כולו מענפים דקדקים, לכתר הקטן הייתה צורה מיוחדת, צורה של לב.
היא ענדה על ראשה את הכתר, סימן המלכות.
"כל אדם, רשאי לחזור לביתו" קראה.
במהרה השטח התפנה, מלבד קריאס ורילון.
"שימעינה לי, אם ברצונך לטובת השבט, חזקי את האימונים. מלחמה גדולה מתקרבת. אני יכול לדעת את זה" אמר קראיס.
רילון פשוט עצמה את עינייה והתיישבה על הריצפה הקשה והקרה.