מצוד הפלאות: פרק 24- בניו המופלאים של עוץ לי גוץ לי

עיניה של צ'שר חגו על פניהם של האורחים בארצם, בעוד הם דיברו, וחיוך שלה, גדול מהרגיל, התעניין במעשיהם. היא לא שמעה דבר ממה שאמרו, אך כרגיל לא הייתה צריכה. היא קראה שפתיים, ולכן יכלה לגלות ולדעת כל דבר שקורה גם אם היא נמצאת מחוץ לטווח השמיעה. כחתולה, עיניה פועלות טוב יותר מכל איבר אחר בגופה.
היא הגדילה אותן בסקרנות והרימה גבות בפליאה.
מה שהם מתכננים, היא חשבה, הולך להיות מאוד מעניין. מאוד.
היא נעלמה בחיוך זוהר ולבן, והופיעה זמן קצר לאחר מכן בכניסה לארמון הלבבות.
השומרים הקלפים עמדו לפני הדלתות כשחניתותיהם משולבות ומונעות כניסה של זרים לא רצויים. כאשר התקרבה אליהם, הם פינו לה את הדרך מיידית.
לצערם, כבר ידעו מי היא, ולכן, ידעו שעדיף להם לתת לה לעבור ללא דרישה מאחד הצדדים.
היא חייכה לעצמה כהרגלה ופנתה בדילוגים קלילים במסדרונות לכיוונו של חדר הכס.
עיניה נעצרו על דבר מה אותו הייתה חייבת לבחון. במהרה היא מצאה את עצמה נעצרת וחוזרת לאחור.
היא הסתכלה עליו במבטים גדולים, כשישב על יד קיר המסדרון וגילף שום דבר מחתיכת עץ, וחיכה. "הקלף המשוגע", או פיניאס, כפי שהיא גילתה מאחיו, שמסתבר שיש לו אחד, לא חבש את המסכה שלו, אך לבוש ליצן החצר עדיין היה עליו.
"היי, אתה." היא אמרה לו בחיוך.
הוא הרים אליה את מבטו ובחן אותה במבט מעניין. "היי, את."
"מה אתה עושה, יושב כאן?" היא שאלה.
"מחכה. מתכנן תוכניות. חושב." השיב לה. "אני מרבה לפעול באותו זמן."
"נחמד." אמרה.
"אין לך איזה הלשנה לעשות?" הוא שאל אותה לאחר ששם לב שהיא לא ממהרת לחזור ללכת.
"זה יכול לחכות." צ'שר השיבה.
"אז-?" הוא שאל. "מה את מחפשת?"
צ'שר מיהרה להתיישב על ידו להניח את ראשה על ידיה בהתעניינות. "אני רוצה לדעת למה הוא לא אוהב אותך." היא אמרה בישירות, ושניהם הבינו על מי דיברה. מי עם לא רפאל היחיד והמיוחד, אחיו הקטן שהעדיף להכחיש את הקשר שלהם.
"טוב, אני, בעקיפין, יכול להיות, גרמתי לאבא שלנו למות." הוא אמר זאת כאילו היה עוד פרט לא חשוב בחיי היומיום המוזרים שלו. צ'שר הסתקרנה עוד יותר מכך.
"תספר לי." היא ביקשה-הורתה לו.
הוא השפיל את זרועותיו לרצפה כמוותר על עיסוקו העכשווי ולקח נשימה עמוקה תוך כדי מחשבה מהירה מאיפה הוא יכול להתחיל. "בסדר." הוא הסכים. "אני אספר לך את הסיפור הזה. וזה כולל את איך הגעתי לארץ הפלאות מלכתחילה."

השנה הייתה… למי אכפת?
המקום… איפשהו ביער. זה לא באמת משנה, כל העולם שלהם זה יער אחד גדול. לומר איפה במדויק במילא לא יעזור לדעת.
באותה תקופה עוץ לי גוץ לי עדיין היה בחיים, והיו לו שני בנים. פיניאס, בן השמונה-עשרה, ורפאל, בן השש עשרה. ניכרו בניהם הבדלים רבים, אך עדיין, שניהם השתייכו לשושלת עוץ לי גוץ לי, ושניהם היו גאים בכך מאוד.
רפאל היה המתון (יחסית), פיניאס… קצת פחות.
הייתה לו שאיפה לגדולות, משהו שלשאר בני משפחתו לא היה. הם העדיפו לשמור על החוקים המיושנים שלהם, ולא לפתוח את העיניים אל התובנה האדירה שמצא.
מטורפים, לא?
ובדיוק ברגע בו עמד להשלים את הרעיון שלו, הם היו חייבים להתערב.
עוץ לי גוץ לי הגדול מנע מפיניאס להתחמק מביתם לקראת רדת החשיכה כאשר בא ללכת לעסקה החותמת שלו עם הלקוח האחרון. כמו אביו, גם הוא מיהר למצוא את ההזדמנויות הטובות ביותר לעסקים. שלא כמוהו, הוא היה נועז, ולקח גם את המקרים המסובכים והקשים ביותר, אלה שעוץ לי גוץ לי לא רצה.
הוא היה מטורף שוויתר עליהם.
פיניאס נעצר כאשר זיהה מה הולך לקרות ומי צפה עליו מאחור. הוא נאנח והסתובב אליו בחוסר סבלנות. חייבים להפריע תמיד ברגעים החשובים ביותר, ככה כולם.
"כן, אבא?" הוא פנה אליו בשאלה אדישה, רק מחכה לסיים את השיחה כדי שיוכל לחזור לעיסוקיו.
"אתה באמת חושב שאני לא יודע לאן אתה הולך?" הוא החזיר לו בשאלה בעצמו, ושילב ידיים במבט זועם שגרם לפיניאס להתייאש מהשיחה עוד לפני שהתחילה.
"אתה מנסה להראות כמו אב השנה עכשיו? כי על זר זה אולי יכול לעבוד." פיניאס התחמק מלענות לו בבירור, כפי שתמיד נהג לעשות, כמו מי שעמד מולו וכמו אחיו הקטן.
"אתה לא הצלחת להסתיר שום דבר ממה שעשית, פין, ואני יודע בדיוק מה אתה מתכנן." אביו הסביר. "אני מציע לך עכשיו לרדת מזה, כי יגיע הזמן שבו זה יהיה מאוחר מדי."
"לא ניסיתי להסתיר כלום." פיניאס אמר במבט תמים ואמין במיוחד שלרגע הסיח את אביו מכוונתו האמיתית שבמילותיו שבעצם הייתה הודאה בפני עצמה. "רציתי רק… להראות לך שהכוח שלנו לא צריך להיות מוגבל כל כך." הוא התקרב אליו.
"הוא צריך ואתה יודע למה." אביו נאנח.
"אתה פחדן." פיניאס גער בו. "אתה מפחד לדעת מה זה כוח אמיתי, כשאתה משתמש בו כדי לעשות טוב לאחרים. זה- זה טיפשי לגמרי!"
"הכוח שניתן לנו הוא מסוכן, אתה יודע זאת היטב. השימוש בו לטובה אישית עלולה להרוג אותנו."
"כוח הקסם וכוח החתימה, בלה בלה בלה," פיניאס חזר על השורות המוכרות. "טוב, אני חזק מספיק בשביל זה. וחכם יותר, אתה באמת חושב שאבקש מעצמי לעשות את מה שאני רוצה?"
"אתה לא?" אביו הופתע, אך לא יותר מדי. הוא באמת לא האמין שהבן שלו טיפש מספיק בשביל לפעול כנגד האזהרות. הוא ידע שהוא חכם מאוד, אולי אפילו יותר ממנו. הוא פשוט מתקשה להודות בזה.
פיניאס גיחך בזלזול. "אני הולך לבקש ממישהו מיואש באמת לבקש את זה בשבילי."
"כחול הזקן, הא?" אביו הבין כשחיבר את החתיכות ביחד.
"אני בדיוק בדרך אליו עכשיו, אבל אתה בטח כבר ידעת את זה. 'עיניים בכל מקום'." פיניאס אמר. "הוא כל כך קל לתמרון, כל כך נאיבי יחסית לאדם רע ומקולל." גיחך. "ויודע, אני בהחלט מעדיף את הבן הזה שיש לו, הוא נראה כמו בחור לעניין. אולי הוא יהיה הבא בתור, אני בטוח שהוא ישמח לשוחח איתי בקשר ל…'בעיות שלו'." פיניאס הסתובב והחל ללכת.
"פיניאס, עצור!" אביו דרש ממנו, ועצם העובדה שקרא לו בשמו הארוך העיד על כך שהוא כועס ורציני בכל מאודו.
"מה עכשיו?" הוא לא התרגש מכך וחזר להסתובב אליו. "אני מאחר בגללך!"
"כדאי שתודיע לו איכשהו שלא תגיע בכלל." הוא הזהיר אותו וגרם לו להרים גבה בתהייה. "תהיה בטוח שלא באתי לא מוכן. פיניאס, אני יודע שזו לא הפעם הראשונה שאתה משתמש ביכולות שלך בצורה תפלה, וזו בטח לא תהיה האחרונה. שנינו יודעים מה יקרה אם זה לא ייעצר בקרוב."
פיניאס גלגל עיניים ומיהר להסתובב אליו ולהתעלם, אך הרגיש שרגליו לא זזות. הוא מעד ונפל על הקרקע. במבט חטוף על רגליו שם לב שהן נבלעו במעיין שער צבעוני שלא רק מנע ממנו לזוז, אלא גם משך אותו פנימה.
"אתה בגדת בבן שלך?" הוא שאל אותו וניסה למצוא בו רגשות אשם שיחלישו אותו.
"אתה עשית את זה קודם, כשהפרת את ההסכם." אביו אפילו לא נע, וככל שפיניאס הביט עליו יותר זמן, כך שם לב שהוא נמשך עוד יותר פנימה.
"מה אתה עושה?" הוא שאל אותו בעצבנות.
"שולח אותך מכאן. זו הדרך היחידה." אמר ועיניו שידרו אכזבה.
"אתה אידיוט." פיניאס עיוות את פניו בהבנה. "אתה מעדיף למות רק כדי לא לראות אותי מצליח?"
"להתראות." אמר בקול חלוש שהעיד על הקריסה הקרובה.
"אבא!" פיניאס קרא בזעם בפעם האחרונה לפני שראשו נבלע גם הוא בתוך השער, והותיר אותו אילם, כי כבר לא היה חלק מהעולם שלהם יותר.
הדבר היחיד שהצליח לקלוט מלמעלה היה קול חבטה ותחושת רעד חזקים שהכו את האדמה.

"אבא!" עוץ לי גוץ לי שמע קריאה נוספת אליו, מבנו, אך הפעם היה זה האחד המסור.
רפאל הצעיר מיהר לרוץ ולרכון מעליו כאשר שם לב שאיבד את אחיזתו בקרקע עם רגליו.
"אתה נראה כל כך חיוור." הוא אמר לו כשהסתכל עליו שוכב על האדמה הקרה. "איפה פין?"
"הוא קיבל את המגיע לו." אביו השיב במעט עצב.
רפאל הסיט ראשו לכיוון השער שהתכווץ במהירות והבין מיד. "באמת עשית את זה? באמת שלחת אותו לשם?" הוא התפלא שזה היה נכון. "השתמשת בקסם בשבילך? אבל זה יהרוג אותך!"
"אני יודע." ענה לו, וראה כיצד ניצני דמעות עגולות מתחילות לעלות בעיניו. "ואני רוצה שתזכור משהו היטב."
"מה?" רפאל מיהר להתרכז ולהקשיב, אף על פי שאביו הגוסס נמצא שוכב כל כך קרוב אליו, והוא מביט לו בעיניים המתות לאט-לאט.
"שאחיך לא היה רע." אמר. "אל תשנא אותו בגלל מה שקרה, כי אני יודע שזה מה שתעשה. תשנא את הבחירה שלו שגרמה לו להפוך לדבר כזה."
"אני לעולם לא אעשה את הבחירה הזאת." רפאל הבטיח לו.
אביו העלה על פניו חיוך קטן. "קיוויתי שתאמר זאת." הוא אמר לו. "לך לארמון הכתר, תמצא שם מכסה."
"מכסה ממנה?" הוא שאל אותו. "אני יכול לדאוג לעצמי."
"לך לשם." הוא ביקש ממנו." תמצא שם בני ברית, זה יותר טוב מכל טרף שתוכל להשיג."
רפאל הנהן אליו בהבנה, וזה היה סיום השיחה בניהם.
דמעותיו עדיין לא התייבשו, אך הוא כמעט והצליח לעצור אותן מלזלוג עוד. אי אפשר לצפות מילד שצפה באביו מת לשמור על איפוק.
הוא חזר על מילותיו האחרונות שוב ושוב בראשו, והוא לעולם לא ישכח אותן. הוא ינצור אותן לנצח.