קללת אדמה – פרק 33

התעקשתי שנעבור דרך המחנה ותומאס ולוקאס התעקשו שלא. בסוף אמרתי ללוקאס שאם לא נלך למחנה אני הולכת לגרור אותם לבית של אבא שלו ולקרוא לרופא שטיפל בו בפעם שעברה. לוקאס החוויר. הוא שנא את זה שהזכרתי את אבא שלו, שמעולם לא היה בדיוק נחמד אליו.
גם בפעם הראשונה שאני הגעתי אל לוקאס אבא שלו העמיד אותי למבחן ושאל אותי שאלות נוקבות כדי לראות כמה אהיה מוכנה לגונן על לוקאס.
"אוקיי" לוקאס הביט בי, "אנחנו לא, ואני מדגיש- לא, הולכים לאבא שלי" הוא הביט בתומאס, "תן לאנשים במחנה לחבוש את זה"
"לא צריך!" תומאס התלונן, "אני בקושי מרגיש את זה!"
שקרן. חשבתי כשראיתי את המבט הכואב שניסה להסוות בחיוך תמים. "תסלח לנו רגע לוקאס" אמרתי והסוותי את נימת קולי הכועסת. תפסתי במפרק ידו של תומאס וגררתי אותו אחריי.
אחרי שהתרחקנו מעט לוקאס דיברתי.
"אתה חתיכת שקרן, האסלר!" סיננתי, "אתה חושב שאני לא רואה שאתה פצוע?"
"אמה" הוא השיב בשקט ובקול בטוח ששיגע אותי, "אני באמת בסדר"
"אתה לא בסדר!" קראתי אבל אז הנמכתי את קולי, "תומאס, זה מסוכן, אתה עלול אפילו לאבד את היד בגלל זה או משהו נורא כמו זה"
"אז אני אשתה נקטר, ואשים קצת על הפציעה. זה יעבור אמה, אני מבטיח לך"
נתתי בו מבט כועס. "תומאס – "
תומאס תפס בשני פרקי ידי בעזרת ידו השמאלית בלבד. "את לא צריכה לדאוג לי" הוא אמר.
הבטתי בו בשקט ופתאום הייתי מודעת לקרבה שיש בייננו. מיהרתי למשוך את ידיי.
לא הבטתי בו. "בוא.. בוא פשוט נמשיך. אתה לא רוצה ללכת למחנה החצויים? בסדר, אבל כשמשהו יקרה לך אל תגיד שלא הזהרתי אותך."
בלי להקשיב למה שיש לתומאס לומר הסתובבתי בחזרה אל לוקאס. הרגשתי מבולבלת לגמרי. הענן המעצבן עדיין לא נעלם מהמוח שלי והרגשתי שאני מפספסת משהו. משהו חשוב.
"אז מה החלטנו?" לוקאס שאל והרים גבה בחיוך.
"ניסע ליון עכשיו" אמרתי והבטתי באוטובוס המתקרב. "אם זה מה שתומאס רוצה, מי אני שאריב איתו?" הלגלוג בקולי היה ברור כמו אהבתי למים. האוטובוס נעצר מולנו.
"אמה…" לוקאס התחיל אבל אני מיהרתי לעלות בלי להקשיב לו למילה אחת. לא רציתי לשמוע כלום עכשיו. האמת היא שתומאס פגע בי כשאמר את מה שאמר אחרי שהערתי שאני שונאת ללמוד כמו שהוא שונא את הים.
התיישבתי לבדי במושב שאחרי תומאס ולוקאס. ולמרות שהם ישבו ממש מלפניי, זאת הייתה הפעם הראשונה, זה הרבה זמן, שבאמת הרגשתי לבד.
נאנחתי כשעצמתי את עייני. משעינה את ראשי לאחור. יותר מכל רציתי לחזור למחנה, לחזור לביתן שלי ולהישאר שם. אבל ידעתי שזה בלתי אפשרי. הציבו בפנינו משימה, אנחנו חייבים לעמוד בה.
אחרי כמה זמן של נסיעה (באמת שלא היה אכפת לי כמה זמן זה היה כי זכיתי למנוחה), מצאנו את עצמו חזרה בניו יורק. במרחק חמישה דירות מהבית של…
"הבניין שם" תומאס הצביע לכיוון אותו הבניין שאני הבטתי בו, "זה לא היה הבית של – "
הוא השתתק ונאנק כשלוקאס הכניס לו מרפק. שניהם הביטו בי בציפייה. אני מניחה שהם ציפו שאתעצבן או אולי אפרוץ בבכי כשהם הזכירו את פרסי. אבל הבנתי כבר שזה אידיוט, פרסי עכשיו בשדות אלסיום, ביחד עם עוד כמה מהחברים הטובים שלי. אבל האמת היא שנמאס לי, נמאס לי שהתייחסו אליי כמו ילדה קטנה למרות הגיל שלי, מאס לי שלא לוקחים אותי ברצינות.
"בואו פשוט נתקדם" אמרתי והבטתי בכיוון הנמל של ניו יורק.
שכרנו סירה די במהירות. תומאס הפעיל את הכוחות החדשים שלו על אחד הסוחרים שנתן לנו סירה מספי טובה לשיט שלנו והייתה מספיק גדולה בשביל כולנו. כשתומאס ולוקאס עלו אל הסיפון אני הושטתי לסוחר שלוש דרכמות זהב.
עליתי על הסיפון.
"למה נתת לו את הדרכמות?" תומאס התייצב לצידי. נשמתי נשימה עמוקה וביקש מהמים לסחוף אותנו. שחררתי כמה חבלים ובדקתי את ההגה וכל הזמן תומאס המשיך לעקוב אחריי.
"עזוב אותי, תומאס" מלמלתי.
"מה יש לך?" הוא שאל, "זה הים! חשבתי שתהיי הרבה יותר שמחה"
הבטתי בו במבט מרוכז. משהו חלף על פניו, רגש שלא זיהיתי. ואז שאלתי את מה שרציתי לשאול מאז הפעם הראשונה שראיתי את תומאס נועץ בי מבטים בתחילת הקיץ.
"תומאס.." הבטתי ישר לתוך עיניו ולחשתי, "מה אתה מרגיש כלפי?"