מחלת הבדידות

"היי, היי אתה שומע אותי?"
"שלום אלכס, מה שלומך היום?"
"אתה יודע כרגיל, ביליתי את שמונת שעות היום בתוך הכיתה."
"אתה צריך לצאת יותר אלכס, למה שלא תנסה להתחבר לאנשים?"
"כבר ניסיתי, אף אחד לא מחבב אותי. אני סתם מוזר."
"חבל… זה מעציב אותי מאוד, זה קשה לתלות את כול תקוותיך באדם אחד."
"חבר טוב אחד זה כול מה שאני צריך, זה מספק אותי וגם נוח לי."
"ומה לגביי? לי זה לא נוח."
"אבל אתה לא…"
"אני לא מה?!"
"אתה יודע שאתה הדבר הכי חשוב לי בעולם, נכון?"
"כן אלכס אני יודע, אתה מבהיר לי את זה בכול יום. אבל תבין שאני דואג לבריאות שלך!"
"אני בריא לגמרי!"
"אתה חולה במחלה הנוראית ביותר… מחלת הבדידות."
"בבקשה אל תרגיז אותי, אתה האדם שאני הכי לא רוצה לריב איתו!"
"נכון, כי אני היחיד בשבילך. ותפסיק לצעוק לפני שאמא שלך תשמע."
"למה אתה אומר לי פתאום את כול הדברים הרעים האלה?!"
"בגלל שהגיע הזמן שתראה את האמת, היית עיוור ולא מודע למשך זמן רב מאוד."
"אתה לא רוצה לדבר איתי יותר?"
"אין לי ברירה אלא לדבר איתך… אבל אלכס, אני יכול לומר ללא ספק שנכנסת לי ללב במשך השנים."
"מה אתה אומר בעצם?"
"אני אומר שאולי הגיע הזמן לעשות שינוי, להשיג חברים ולהפסיק את השיחות שלנו."
"אבל אתה החבר היחיד שיש לי בעולם!! אני כלום ושום דבר בלעדיך!"

פניו של אלכס נפלו לגמרי, הן הצטמקו ממש כפרי רקוב. דמעות רבות החלו לזלוג מעיניו כאשר הוא שכוב על גבו במיטת החדר. הוא בוכה ומיילל עד אשר אימו נכנסת לחדר בפנים עוולות ומלאות רחמים ואומרת את המשפט השגרתי: "אלכס יקירי שוב פעם דיברת עם עצמך?"