משאלה

אני יודעת שהמורה מדברת, אך משום מה אני לא יכולה להבין את דבריה, למען האמת, אני אפילו לא יכולה לשמוע את קולה יותר. אני מניחה שכל תשומת ליבי הייתה נתונה לו, טוב לא באמת לו, אלא לקולו, משום שהוא לא באמת היה שם. הבטתי בציורי, אשר היה רישום בסיסי לחלוטין של פנים ולפתע, ראיתי תזוזה בדף, לעזאזל אני מוכנה להישבע שהרישום החל לקרום עור וגידים ולא עבר זמן רב עד שהבנתי שקולו בקע מתוך הציור. הוא ממשיך לסות לדבר איתי, אך אני רק המשכתי להתעלם ממנו, טוב לא לגמרי, יותר נכון להגיד שפשוט לא עניתי לו, אך לא יכולתי ממש להתעלם ממנו, ולכן, השתמשתי בזמן הזה בשביל להמציא לו שם, קראתי לו סקוט.
"אני מצטער, לינה." סקוט לחש בסופו של דבר, ולמרות שעמדתי לשאול אותו על מה הוא מצטער, לא עשיתי זאת, משום שלא הספקתי לעשות זאת, משום שלפני שהבנתי מה קרה, איבדתי את אחיזתי באדמה וגיליתי כי אני נופלת.
בשלב מסוים, תהיתי למה אני נופלת במשך זמן רב מידי, הרי בסך הכל ישבתי על כיסא לפני שניה, הייתי אמורה לפגוע ברצפה כבר לפני עידנים מלווה בפרצי צחוק מחברי לכיתה.
אני מניחה שהייתי מעדיפה להמשיך ליפול לנצח, משום שברגע שפגעתי באדמה, לא רק שהכאב היה מעוור, אלא שברגע ההוא הבנתי שאני לא לבד יותר.
אני לא יודעת מה גרם לי להבין זאת, בהתחלה חשבתי שאוכל פשוט להתעלם ממנו, אך ברגע שהוא החל לדבר, ידעתי שכבר לא אוכל לעשות זאת.
"לינה," הלחישה היחידה הזו מעבירה צמרמורת וגורמת לי להסתובב אחורה בחשש, דבר אשר לקח ממני יותר מידי כוחות, דבר אשר גרם לי להבין שאני אבודה, משום שאין לי את הכוח הדרוש לברוח.
לוקח לי רגע להבין שאני מכירה אותו, לוקח לי רגע להבין שזה סקוט, משום שפניו היו מעווטות בכאב, אשר אני לא מבינה את מקורו עד שאני שומעת את צליל העצמות הנשברות.
"לינה, תפני את המבט שלך, בבקשה,"הוא מתחנן אך אני לא מצליחה להתיק את מבטי ממנו."אל תסתכלי עליי,"קולו כבר לא מתחנן, אך אני לא בטוחה כמה להגדיר אותו."אני לא רוצה שתראי אותי במצב כזה."הוא מוסיף בסופו של דבר, קולו היה דומה יותר לנהמה מאשר לכל דבר אחר, אך אני מניחה שזה היה הכאב אשר סוף-סוף תפס את חזקתו הבלעדית על סקוט. קולו החזיר אות למציאות וגרם לי לבתיק את מבטי ממנו סוף-סוף, אלוהים, אני לא בטוחה מה לעשדות הלאה.
אני לא יודעת כמה זמן בילינו כך,כאשר הוא סובל מכאבים ואני פשוט נצמדת לפיסת אבן ומקווה שאתעורר מהסיוט הזה בקרוב. הצליל היחיד שנשמע, היה צליל כאבו ואני לא יכולתי לעשות דבר בשביל להעלים אותו מאוזני.
"אני כל-כך מצטער, לין."הוא אומר, קולו שקט, אך השימוש שלו בשם חיבה מבלבלת אותי וגורם לי להביט בו שוב, דבר אשר ממש לא רציתי לעשות. הוא נראה כל-כך שונה מהנער שהוא היה בהתחלה, אם לומר את האמת, הוא לא נראה אנושי יותר.
אני לא יודעת מה המקום הזה עשה לו, לעזאזל, אני לא יודעת מה המקום הזה בכלל, אבל אני ממש מקווה שזה לא יקרה גם לי.
"אבל אני זקוק לעזרתך." הוא מוסיף ואני עדיין לא יכולה להתיק את מבטי ממנו, עיניו הזהובות נאחזות בי ואי מרגישה כיצד נישמתי נקרעת לגזרים.
"איך אני יכלה לעזור לך?"אני שולחת בו מבט נוסף בדיוק כאשר הוא החל להתפורר, חשבתי שזה היה מוזר לפני כן, אבל האמת שאם הדברים ימשיכו כך, אני לא אוכל אפילו לדמיין איך כל זה יגמר.
"את לא צריכה לעשות הרבה," הוא אומר ומחייך לעברי חיוך חד כל-כך שאני לא יכולה שלא לתהות איך דבר כל-כך מציאותי מגיע ממישהו שנעלם."את רק צריכה לתת לי להגשים לך משאלה."