דלתות ליבך

הוא עומד, לבו פועם בחוזקה, מזרים את דמו בכוח לאורך עורקיו ועד לידיו הרועדות המתקרבות לידית הדלת. עיניו הנפוחות והשחורות מלילות ארוכים וחסרי שינה מחשיבה עלייך כבר אדומות מבכי וכאב. הוא אוזר לאיטו אומץ, ידיו מתקרבות ברעדן ומגששות באוויר לכיוון הידית, הידית לדלתות הענק מלפניו – הדלתות שהן חומות התקווה, מגדל האומץ, גלי הרצון, מעוז האהבה שלך, דלתות ליבך.

הוא מעולם לא ציפה שתזמיני אותו להיכנס פנימה, אל תוך היכל לבך, תציעי לו משהו לשתות ותדברו כשצלליתו נטבעת בקירות ונשארת שם למשך כל חייך, הוא ידע שזה לעולם לא יקרה.

כל שהוא רצה היה לפתוח את הדלת ולראות אותך מלאת תדהמה עד שהמילים יגיעו לראשך וללבך ותקלטי את משמעותם – "אני אוהב אותך". לחייך יאדימו, עינייך יתמקדו ותמהרי לסטור לו על לחיו ובמילים כעוסות לסובב את רגליו ולשלח אותו הרחק בריצה כשדמעות בעיניו. נכון שבהתחלה הוא ייעלב על לחיו הכואבת, על אוזנו המצלצלת ועל ליבו המדמם שנשבר בכוחך, לבו שנשבר יתפרק לחתיכות ספוגות דם אשר יתפזרו ברוח, והפצעים שנשארו מלבו העקור יישארו מדממים הרבה אחרי שאצבעותיך ינוקו מהדם שדבק בהם כשהפלת את ליבו על הארץ, הרמת את רגלך ולחצת למטה. אך הוא יודע שלאחר הכאב, לבו ייתפר חזרה, הוא יחזור לישון בלילותיו, הוא יתחיל לסדר את הבלגן המלוכלך והגוסס שלו שנקרא חיים, לבו יתאחה והרוח הקרה תפסיק לנשב על הפצעים הפתוחים ולשרוף את נשמתו הניצודה במראך.

אך בעודו פותח את הדלת, מלא ציפייה, את עומדת על הסף. עינייך מתבוננות בפניו העייפות, משקפות לפניו את מראהו הדל, מראה עלוב של אדם שהאהבה קרעה אותו והתקווה שרפה את שנשאר. את נשארת במקומך ומחכה, נותנת לתקווה להישאר בליבו אך לא מזמינה אותו להיכנס לליבך ולא שולחת אותו הרחק. הוא בבילבולו נשאר במקום, חסר אונים וללא ידע, מה לעשות? איך להגיב? הסטירה לא מגיעה. הוא נשאר במקום. "אני אוהב אותך.." ניסה לומר, ואת כאילו חירשת, אינך כועסת ואינך שמחה, שותקת ונשארת במקומך, חוסמת את הכניסה.

יום יום הוא ניסה, יום יום פתח את הדלת. יום יום ליבו נפתח לרווחה מולך בשערים הגדולים. יום יום נתת לו לחכות, בעוד הוא מנסה להוציא ממך את התשובה, מה תבחרי בשבילו? כאב הלב השבור או שמחת האהבה?

הירח החדש בשמיים. לבו מואר באור הכחלחל ושולח צללים על כל הפצעים. רגליו זזות, רעש הגרירה של ייאוש וחוסר כוח נשמע. ידיו אינן רועדות עוד, הדם החם הזורם בגופו כאילו הורתח בקור הלילה ואין עוד טיפת קור בגופו. לבו פועם בכעס, שריריו מתקשחים, ראשו מסתכל לשמיים אל הכוכבים שנותנים לו את כוחו החדש, אגרופיו קפוצים, היא צריכה לבחור החליט.

אין הוא טורח לחכות, כל האומץ כבר בליבו, אור הכוכבים ממלא כל פינה בנפשו ומאיר את הפינות החשוכות. הדלת נפתחת למגעו המסורבל, ואת על הסף. המילים הנוטפות מפיו זורמות "החליטי. תני לי את מגע ידך המלטף שינחם את לבי הכאוב או שתושיטי את סכינך וסובבי אותו בנפשי שהחשכת. תני לי את חום גופך המרגיע שיחמם את גופי הקר או שתפילי את לבי ותבעטי אותו לקור הלילה. החליטי עכשיו.".

הוא בחן אותך בעיניו, ראשך הסתכל עליו, ומעינייך השתקפה דמותו. אין הוא היה עוד אדם רפוי מלא בפחד מאהבתו, מולך עמד אדם שהחליט, לבו סבל מספיק. גופו עמד איתן. פניו היו אדישות. הוא הפך לחומה לא קריאה, חומה חסרת רגש, חסרת כאב. אך עיניו, עיניו היו הפרצה. עיניו חשפו את כל הכאב, כל הפחד, כל האהבה שהציפה את גופו עד שעלה על גדותיו והאהבה נשפכה לעולם מעיניו.

עיניו נרטבו. לא הייתה תשובה, רק פרצוף אדיש המסתכל עליו ללא רגש. ידיו סגרו את הדלת באיטיות. רגליו צעדו מספר צעדים מגושמים והוא נפל על ברכיו. ידיו הכו בכעס ועצב את האדמה. צינת הלילה החלה לקרר את גופו. דמעות הציפו את פניו. שריריו עשו את כל כוחם לקום, והוא נשאר שוכב על האדמה הקרה. הקור החודר עקצץ בגופו וחדר ללבו, מקרר את נפשו ועוצר את רגשותיו ומחשבותיו שנעלמו. הוא פשוט שכב, בקור, לבו פועם, ראשו מסתחרר, בטנו מעקצצת. עיניו החלו להיסגר, בעודו מרגיש את הרוח העצלה על גופו. הוא טעם את אוויר הלילה המשכר. הירח הטיל את אורו על הארץ, הוא יהיה מוגן. העיניים נעצמו. חושך.