היא והיא באמת

שמלה בצבע לילך, מסקרה על הריסים ושער ארוך ופזור בצבע שחור עמוק.
לידיה ישבו חברותיה ושוחחו על בנים, על הבן ההוא ועל הבן האחר. היא חשבה על מה הם עושים ועל ההישגים אליהם הגיעו.
"אני אוהבת לצפות בכדורסל." הכריזה חברתה בדרמטיות. "כך רואים להם את כל השרירים."
היא הייתה חייבת להסכים עם חברתה, שרירים זה באמת יפה. היא ניסתה לעשות לקפל את ידה ולהגיע לאותה תוצאה, אך ידה נשארה כמו שהייתה.
"בוא." חברתה אמרה לבן ההוא. הוא ניגב את פניו במגבת לבנה והבן האחר בא גם. כולם התרחקו ממנה, היא שוב הייתה לבדה.
עוד מעט תעבור עוד שנה, היא עדיין לבושה בשמלה, ועדיין שערה פזור. היא החמיצה פנים
והביטה קדימה, לעבר כדור הכדורסל שניצב באמצע המגרש. היא הרימה אותו וניסתה לכדרר, אך הכדור לא הפסיק ליפול מידיה. היא מעולם לא נתקלה באתגר. היא שמטה את הכדור בהפתעה, מכך שהוא אינו מקשיב לה ובהבעה זועפת הלכה לה.
וכך מידי שבוע, הכדור והיא נשארו, היא שיחקה מעט ופרשה מכך. אך כעבור כמעט חודש היא שמה לב לשינוי, היא נשארה הרבה יותר זמן, והכדור החל לעשות כרצונה. אך השמלה והאיפור שנמרח עיצבנו אותה. באותו היו, היא הגיעה להחלטה. היא החליפה לבגדי ספורט וגילחה את שערה מצד שמאל ואז את כל מה שנשאר היא הכניסה לתוך גומייה עבה ושחורה, כשערה שהיה כבר לא כל כך ארוך.
הוא היה שם, זה עיצבן אותה. "זאת השעה שלי." היא אמרה. הוא הביט בה ולא זיהה אותה, גם כאשר אמרה לו את שמה. "אני ההיא, בשמלת הלילך עם המסקרה." הוא משך בכתפיו.
"איך את רוצה שאני אכיר אותך עם פעם היית שקר?" היא הסכימה בשתיקה והם שיחקו.
היא והוא, פשוט הם. וכך נמשך זמן רב. אך חברה לא אהבה את הקשר ביניהם וגם לא את השינוי שחל ופשוט הלכה, כאשר פנייה של ההיא זוהרים מרוב סטירה. למחרת ראו אותה עם האחר…
בסוף חודש אוגוסט, הוא ניסה לנשק אותה על שפתיה, שכבר לא היו כל כך מאופרות. אך היא דחתה זאת. "מצטערת." היא אמרה. והם נשארו הם. וההיא נשארה היא, למרות שבעצם ממש לא.