קללת אדמה – פרק 32

הבגדים החדשים שלי גירדו לי, השמש סינורה אותי, הפרחים עשו לי התקף אסתמה והרצפה עקומה. זהו זה. סיימתי את מלאי התירוצים שלי. מכאן, אני צריך להמשיך בעלילה.
אמה גררה אותנו להביט בנהר מיזורי, שהיה נהר, והיא הייתה בת פוסידון, אז כמובן שהיא הייתה חייבת לקפוץ פנימה קצת, בזמן שאני ולוקאס עודדנו אותה מאחור.
היא לבסוף יצאה מהמים, יבשה לחלוטין.
"זה היה מרענן" היא אמרה.
"המים אפילו לא נגעו בך!" קרא לוקאס.
"זה בגלל שאני יוצאת מהמים יבשה. זה למה בני פוסידון שולטים, ובני אתנה לא."
"למה?" שאלתי בטון נעלב. "אנחנו לא מגניבים?"
"למה, מה אתם כבר יכולים לעשות?" שאלה אמה, מביטה בי בתוכחה.
"תני לי את משוואת הפרבולה, ואני אגיד לך את הקודקוד שלה!" אמרתי.
לוקאס התחיל להתפקע מצחוק, ואפילו אמה חייכה.
לבסוף אמה החליטה לקטוף פרח ולשים מעל האוזן שלה.
היא נראתה כמו פרסומת לאתר נופש, ואם היו אומרים לי שהמראה שלה, ליד נהר מיזורי הצלול, עם פרח באוזן שלה, הוא המראה של שדות אליסיום, הייתי עושה הכל בשביל להגיע לשם, ולא בגלל שזה האליסיום.
האהבה שלי אליה נראתה כאילו גדלה מיום ליום, עד כדי כך שהתגנבה לי מחשבה לראש שהיא נותנת לי בסתר שיקוי אהבה.
לבסוף, חטפתי התקף אסתמה מהאבקנים של הפרחים, ולמזלי המשאף עדיין היה אצלי, אז לא קרה אסון, מלבד העובדה שלוקאס ואמה החליטו ללכת משם.
אמה דאגה יותר מידי ליד שלי, והיא אפילו חבשה אותה עם תחבושת. לא שזה ממש עזר, אבל עדיין הייתי אסיר תודה.
"לפחות לא נפגעת ביד שמאל" היא אמרה. "ככה שאתה עדיין יכול להילחם."
חייכתי אליה, ואני, לוקאס והיא צעדנו לעבר תחנת האוטובוס הקרובה באומהה בשביל להגיע חזרה לניו-יורק, בשביל שמשם ניקח ספינה לעבר יוון.
"אז למי יש רעיון איפה עוברים?" שאל לוקאס.
"מה דעתכם שפשוט ניסע. לא משנה לאן, העיקר שנעבור במחנה" אמרה אמה.
"למה?" שאלתי, ועיקמתי את האף שלי. כן, נדבקתי באמה במחלה הזאת.
"כדי שיחבשו לך את הזרוע, אתה חייב אותה." אמרה אמה.
"אבל כדאי שנשוט כמה שיותר מהר." אמר לוקאס.
"כן, נגמור עם הסיוט הימי הזה כמה שיותר מהר." אמרתי, בקול מוזר. מפוחד.
"תומאס?" שאלה אמה.
"מה?" שאלתי.
"אתה בסדר?" היא שאלה.
"לא, אני שונא את הים." אמרתי.
"זכותך" אמרה אמה. "זה כמו שאני שונאת ללמוד."
"בטח, כשאין שכל, לא אוהבים ללמוד." אמרתי.
אמה ולוקאס פערו את עיניהם בתדהמה.
גם אני הייתי בשוק ששיקוי האמת גרם לי לפלוט כזה דבר. ידעתי שהוא עדיין בי, ומידי פעם יגרום לי לפלוט סוד על עצמי או על מה שאני חושב. אני לא באמת חושב שלאמה אין שכל, פשוט התכוונתי למשהו אחר לחלוטין, לכוונה אחרת, שאין לה שכל מתאים לזה. למזלי, הייתה לי מחשבה זריזה.
"בחייך, אמה, חוש הומור" אמרתי.
"לא מצחיק" אמר לוקאס.
"מצטער" אמרתי. "אני לא מצחיק כמוך." אמרתי ללוקאס.
אמה גיחכה, ולוקאס האדים, ואני חייכתי מרוצה מעצמי, אבל לא כי הבכתי את לוקאס. טוב, אולי קצת בגלל זה, אבל גם בגלל שהבנתי שהצלחתי להסתיר את זה עד כה.