העורב- פרק 8- בזאת, אתה אחד מאיתנו (+למי שקורא את הסיפורים שלי)

סוניה לקחה חלוק נחל קטן והעיפה אותו אל קו המים של האגם שעל שפתו היא וקייסי ישבו. האבן החליקה וקפצה מספר פעמים על פניו עד ששקעה אל הקרקעית.
"יה!" היא קראה בחיוך והרימה ידיים בשמחה.
"יפה!" קייסי התרשם. "אני מעולם לא הצלחתי לעשות את זה."
"רוצה שאלמד אותך?" היא הסתובבה אליו ושאלה.
"אה, אני לא יודע." הוא היסס. "זה לא ממש מתאים ל'הנא-או האו'."
"נו, באמת, אתה צריך להיות קליל יותר בקשר לכל- זה." היא הרימה את ידיה כמציגה לפניו את העניין.
"אני כן קליל. זאת אומרת, אני יכול להיות." הוא אמר. "אני פשוט לא חושב שזה הזמן המתאים."
"בחייך, כל מה שצריך לעשות ב'הנא-או האו' זה לשרוד." הי אמרה. "זה לא אומר שאי אפשר ליהנות, אפילו מהדברים הקטנים."
"טוב," הוא התרומם על רגליו. "אם את אומרת." הוא תפס באבן חלקה שנחה על שפת האגם וזרק אותה כפי שהיא עשתה. האבן שקעה ברגע שנגעה במים, וסוניה צחקה.
"למה את צוחקת?" הוא דרש הסבר אך גם הוא צחק בעקבותיה.
"כי אתה חמוד כשאתה מנסה לעשות את זה ונכשל." היא השיבה.
"טוב, אז תלמי אותי." קייסי נכנע להצעתה, וסוניה הנהנה קלות עם ראשה כמקבלת עליה את האתגר. היא אספה לידה עוד חלוק נוסף, והסבירה לו תוך כדי תנועה, והוא עקב אחריה.
"שים את הרגלים בצורה כזאת, גב רק מעט ישר, היד המשליכה הולכת ככה מאחור."
"או-קיי." קייסי השתדל לעשות כמוה.
סוניה גיחכה ויצאה מתנוחתה כדי לסדר את שלו. "עכשיו," היא שמה בידו חלוק אחד. "תסתכל ישר, אל האופר, ותשליך את החלוק כאילו הוא המשך של הזרוע שלך."
"או-קיי." הוא אמר ונשם נשימה עמוקה. סוניה התרחקה ממנו ונתנה לו לעשות את שלו. באותו רגע הוא לא חשב על כלום, מה שהיה מיוחד בפני עמוד, יחד עם זה שהוא מסכים שתלמד אותו דבר פעוט שכזה. הוא התרכז רק באבן ובמסלול שהיא אמורה לקחת.
הוא השליך אותה אל קו האגם, היא נגעה בקו המים וקפצה לתוכם. נעלמה, כמו הקודמת.
שניהם שתקו לרגע, ואז צחקו.
"טוב, אני מניח שזה לא בדם שלי, דברים כאלה." הוא אמר.
"אל תדאג, יש לנו ים זמן בשביל ללמד אותך." היא הניחה את מרפקה על כתפו ונשענה עליו.
"יש לנו שלושה ימים." קייסי אמר.
"ואולי יותר? אם תרצה." היא הציעה בחיוך.
הוא חייך חזרה בגיחוך קל. "אולי. אפשר."
היא זרקה את החלוק הנוסף שהיה בידה לכיוון האגם והקפיצה אותו באלגנטיות, כפי שקייסי לא הצליח לעשות ממקודם.
מאותו רגע, ההמשך של המסע שלו הרגיש חלק, וקל יותר. חברתה של סוניה בהחלט השפיעה על האווירה. משיתוף פעולה זה נהפך לחברות, וזה לא היה מוגזם לומר כך. קייסי, לראשונה בחייו, הרגיש שיש מישהו שהיא שהוא מסוגל לקרוא לה חברה. זו מישהי שהוא לא צריך להסתיר ממנה כלום, מישהו שהוא יכולה להיות איתה חופשי, להיות עצמו.
הוא לא צריך לפחד ממה יקרה הלאה וממה שהשבועה למסורת יכולה לגרום.
הפעם המסורת לא מרחיקה, היא מקרבת. וזה דווקא התחבב אצלו.
שלושת הימים האלו עברו כאילו לא קרו בכלל.
להקות עורבים הביאו לשניהם את הבשורה באותו זמן. הם עמדו שניהם בחלקה אחת ביער, שהשמיים משקיפים עליה, וקיבלו מהם את המסר.
"תמה תקופת ה'הנא-או האו'-" סוניה קראה מהקלף שנפל את כפות ידיה.
"-ואתה הוכחת שאתה ראוי." קייסי השלים אותה על פי הכתוב. שניהם הרימו את ראשיהם אחד אל השני והחליפו חיוכים שמחים ומתגאים.
הם עשו את זה. הם השלימו את המשימה שלהם בהצלחה, בעוד וללא פגע (לא קטלני, בכל אופן). עכשיו, יכלו לחזור לביתם, ולקבל את תפקידם החדש במורשת.
בדרכם יחד, חזרה אל אותה כנסייה ישנה ועתיקה אליה הגיעו עם הבשורה, לא יכלו לשתוק על הרגע.
"אתה בטח מאושר עד הגג." סוניה פנתה אל קייסי בחיוך. כמובן, שהיא התחילה את השיחה, כי קייסי מעולם לא היה מסוג הטיפוסים שמעד או מעוניין לעשות כך. הוא לא היה הפטפטן שבחבורה.
לעומתו, סוניה הייתה.
"אני עדיין מנסה לעכל." השיב לה ולא הצליח להסתיר את החיוך האופטימי.
סוניה גיחכה. "מעניין אותי לדעת מה יקרה עכשיו."
"אני יודע."
"מעניין אם משהו ישתנה."
"אני מתאר." הוא אמר. "אנחנו נזכרה ביכולות מיוחדות." עיניו נצצו, אך לא מהמחשבה על הכוח, אלא ממה שהוא מבשר לו. שחלומו סוף כל סוף התגשם.
"שנשתמש בהן רק בחוכמה ובצדק." סוניה הוסיפה לומר את הדבר החשוב, וקייסי הנהן אליה בידיעה כנה ואמיתית.
"את יכולה להיות בטוחה שזה מה שאני אעשה." הוא אמר לה והבטיח. "אין מצב שאני הורס את הדבר הזה." הוא קבע, ואז באופק הבחין בחמשת הדמויות שחיכו להם בכניסה. הם התחלקו לקבוצות- האמצעי עמד לבד, והזדהה כחבר המסדר שליווה אותו ליער בתחילת ה'הנא-או האו'. שני הזוגות שעמדו בצדדים, גבר ואישה בנו כל אחד, בוודאי היו ההורים שלהם. זאת אומרת, את הוריו שלו הכיר, הם עמדו לפניו במרחק, והוא רק ניחש שהזוג האחר היו הוריה של סוניה.
ניחוש מוצלח ודי ברור, הוא היה אומר, כי ברגע שסוניה ראתה אותם היא מיהרה לעקוף אותו ולרוץ אליהם בשמחה. היא חיבקה אותם בחיוכים גדולים ודי גרמה לקייסי להרגיש רע עם זה שהוא פחות רגשני כמוה. לא היה לו ספק שהוא לא אוהב את הוריו פחות, אבל הוא, לעומתה, לא מיהר להראות את זה.
"מזל טוב , בן." אביו אמר לו בחיוך חצי דובר אמת בקשר לרגשותיו ברגע שקייסי נעמד מולם, מלוכלך וקשוח כפי שנראה אחרי שבוע ההישרדות הזה.
"אנחנו גאים בך." אמו אמרה את מה ששניהם חשבו, והוא הגיש אליהם חיוך מודה.
"תודה." הוא אמר, ואז עקב עם עיניו אחרי חבר המסדר שפנה להיכנס אל תוך הכנסייה.
"עכשיו נותר רק החלק האחרון." אביו הניח את ידו על כתפו והוביל אותו אל תוך המבנה הגדול בעל המראה המכושף.
הוא שם לב לכך שגם סוניה הולכת באותו כיוון.
חבר המסדר עמד על הבמה הגדולה שניצבה בקצה האולם והחזיק חרב ארוכה, זהובה ומבריקה, שנראתה כבת מאות שנים לפחות, על שתי ידיו.
"תתקרבו." הוא אמר אליהם. קייסי וסוניה החליפו בניהם מבטים חטופים ועשו כדבריו. "חרב זו העתיקה והיחידה במינה למסורת שלנו. לפני שנגיע לסיום המסע שלכם, מישהו מכם מתנגד לקבלת המחויבות על עצמו?" חבר המסדר אמר ושאל אותם בעיניים מכווצות שרק מחפשות שקרן. הן לא מצאו אחד.
שניהם שתקו כמודים שאין בהם חרטות.
"בסדר." חבר המסדר סימן לסוניה לגשת אליו וכך עשתה. "תכרעי על ברך אחת ותורישי את ראשך כדי שנוכל להתחיל בהשבעה." היא עשתה כהוראותיו.
הוא הניח את החרב על אחת מכתפיה, ואז העביר אותה אל השנייה ותוך כדי אמר, "בשם מסדר מורשת האלאלה, בזאת אני מעניק לך את זכותך להיקרא אחת מאיתנו, בעלייה ובשפל, את תחיי לפי הצדק והיושרה שעלייך לתת." כל מילה שלו גרמה לליבו של קייסי לנתר. תורו יגיע מיד. "את רשאית לעמוד."
סוניה קמה וחזרה לעמוד לצד הוריה. קייסי בלע את רוקו וניגש אל חבר המסדר כפי שסימן לו לעשות. הוא כרע והוריד ראש כפי שעשתה סוניה, וחבר המסדר חזר על הדברים כלפיו.
"בשם מסדר מורשת האלאלה, בזאת אני מעניק לך את זכותך להיקרא אחד מאיתנו, בעלייה ובשפל, אתה תחיה לפי הצדק והיושרה שעלייך לתת." החרב הזהובה נגעה בכתפיו פעמיים, והרגישה חזה וכבדה אפילו בשביל בחור כמוהו.
קייסי עדיין התקשה להאמין שכל זה באמת קורה. הוא עדיין חשב וחשש שזה מעין סוג של חלום ארוך שבסופו יתעורר ויגלה שחסרים לו יותר מדי ימים עד לידתו מחדש. הוא הרגיש כאילו מה שקורה טוב מדי. ג'סטין, סוניה, הן היו טובות מדי בכדי להיות אמיתיות.
מצד שני, אפילו מחשבותיו הפרועות ביותר לא היו מסוגלות להעלות אותך בראשו אלמלא פגש אותן לפני כן.
כנראה שזה באמת אמיתי.
"אתה רשאי לעמוד." הוא אמר לו, וקייסי התרומם להתיישר על רגליו. הוא הסתובב אל הוריו הגאים, וניגש אליהם במהירות. אביו תפס בכתפו בחוזקה וחייך אליו בחיוך קורן. הפעם אמיתי. כנראה שלמרות כל הדאגות והרצונות שלו, הוא עדיין יכול להיות מאושר מכך שבנו אלאלה עכשיו, כמוהו.
"אנחנו צריכים לחגוג את זה!" אימו קראה, וקייסי הופתע לראות ששיתפה בכך גם את הוריה של בוניה, שהסתכלה אליו בחיוך, וכמוהו, הרגישה מבוכה כשאימה שלה קפצה מיד על הרעיון.
נראה שהיא צדקה. כנראה ששלושה ימים לא יספיקו כדי להפריד אותם זה מזו.