מבריק!

דני כינס אותנו לישיבת צוות דחופה בשעה עשר בבוקר בחדר הישיבות. כשהגעתי כולם כבר ישבו סביב השולחן הגדול ודני, שישב בראש השולחן, עמד להתחיל. בכיסא הסמוך אליו ישב גבר לא מוכר. נאה ולבוש בחליפה אפורה מחויטת ועניבה תואמת עם פסים אלכסונים בגווני אפור. החולצה שמתחת לחליפה לבנה ובוהקת ומגוהצת באופן מושלם. הוא נראה חריג בין אנשי התוכנה, שלבושים יותר ברישול. אני תמיד זורקת על עצמי במהירות בבוקר איזה בגד שקניתי במכירות סוף העונה האחרונה, ומתאפרת בקלילות. דני לוקח את עולם האופנה לכיוון רחוק מכולם. הוא בעל שיער ג'ינג'י מתולתל ועיניים ירוקות ולבוש תמיד בחולצת טריקו קצרה שממנה מבצבצים תלתלי צווארו האדמוניים ומכנסי ג'ינס משופשפים. לרגליו סנדלים תנכיים בלי גרביים, שאותם הוא נועל ללא תלות בעונות השנה.
מעניין מי הוא החתיך המעונב, הבטתי בו בעניין. בטח מישהו מההנהלה. אני מקווה שהוא לא מתכוון לבשר לנו על עוד קיצוץ בתקציב או פיטורים, כמו שהיו לפני כמה חודשים. אני עובדת בחברת סטארטאפ בתחום ההייטק. למרות שאנחנו כבר בשלבים מתקדמים של פיתוח צ'יפים לטלפונים ניידים, המצב בחברה לא יציב, ומדי כמה חודשים אנחנו מתבשרים על קיצוצים, שלאחריהם לא משתנה דבר ואז שוב מגייסים אנשים חדשים. שום דבר כבר לא יפתיע אותי.
"טוב. כולם כבר פה אז אפשר להתחיל," דני התחיל בבטחה. "כפי שחלקכם כבר יודעים, בעוד שלושה חודשים אני נוסע לתערוכה במינכן שבה יוצגו החידושים האחרונים בטכנולוגיית הטלפונים. חובה שיהיה לנו מוצר שמהווה יתרון בולט מעל המתחרים. אני בטוח שנצליח לעמוד במשימה עם מאמץ מרוכז מצד כולנו." דני הסתכל לעברו של האורח המעונב והמשיך. "למזלנו, מצטרף אלינו היום עובד חדש שיתגבר את הצוות, למי שהתפלא מי יושב כאן לצידי, תכירו את עמית ברק." הוא חייך בסיפוק עמוק "עמית הוא יוצא צבא מיחידה עילית ומכיר מקרוב את התוכנה והחומרה שאיתם אנו עובדים. עמית, אתה רוצה להציג את עצמך בכמה מילים?"
"כן, בוודאי." עמית קם על רגליו ופנה אל הצוות. בעמידה הוא נראה אף יותר מרשים ומטופח מאשר הרושם הראשוני שהשאיר עלי. גבוה מעל הממוצע, נראה לי כמו מטר תשעים בערך, גופו חטוב ונראה טוב בחליפה האפורה שלו, מושך. שיערו המבריק בצבע דבש, מסורק לאחור ברישול אופנתי. יהיה נחמד לעבוד לצידו, הבטתי בו בעניין והבחנתי בהתרגשותו מיומו הראשון בעבודה. עמית הזיע מתחת לחליפה באי נוחות. בבוקר, כשסקר את עצמו מול המראה, היא השרתה עליו ביטחון, אבל עכשיו, כשכל העיניים מביטות בו, פתאום הוא מרגיש כאילו הוא עוטה שריון כבד שמעיק עליו ומותיר אותו חסר כל הגנה. בצבא הכל היה פשוט, לא היה צורך להתאמץ יותר מדי כדי להתבלט. אבל כאן הוא חייב להבריק, והוא מתכוון להשקיע את כולו כדי להצליח.
"כפי שדני אמר, שמי עמית. אני רווק וגר בתל-אביב. אני בן עשרים ושבע, בוגר יחידה שמונה מאתיים במודיעין. לא מזמן השתחררתי " הוא הביט סביבו אל האנשים המכונסים סביב השולחן ושלח לעברנו חיוך מבויש שגילה גומות חינניות בשתי לחייו, "אני שמח לקבל את ההזדמנות להשתייך לצוות שלכם, נראה לי שיהיה מרתק."
אחרי סבב הכרויות ועוד כמה עדכונים הישיבה התפזרה והתלוויתי לדני לחדרו.
"הופתעת מהרכש החדש?" שאל אותי בהיסוס. דני היה מנהל בסגנון קצת מבולגן. הוא מחלק את המשימות וסומך על המפתחים שיעמדו בהן לפי לוחות הזמנים שקבע, בלי יותר מדי מעקב. לכן הוא תמיד דואג לגייס את טובי המוחות מהאוניברסיטאות ומיחידות הטכנולוגיה המובחרות בצבא.
"קצת הופתעתי," הודיתי, "מאיפה הבאת אותו? לא מתאים לך להיכנס להרפתקה עם דוגמן בחליפה"
"אני יודע שהוא נראה קצת חריג פה, אבל ענת, תאמיני לי, הוא מבריק. קיבלתי עליו המלצות נפלאות ואני מבקש שתתנו לו צ'אנס להוכיח את עצמו. את עוד תראי, רק נוריד ממנו את החליפה והוא יהיה יהלום אמיתי"