אין דבר כזה חברים
באחרית ימייך, יום אחד מן השגרה המשעממת. תפקח עינייך, תריץ את הזכרונות במוחך. בכולם היית עם מישהו, מישהי. אז קראת להם "חברים", והיום.. מי הם בכלל? לא ראית אותם שנים. חלקם מתים, חלקם הסתדרו בחיים והנותרים ליקקו שאריות מהרחוב.
פעם היית שותה ומעשנת בחברתה, הייתן החברות הכי טובות. עושות הכל ביחד, מדברות מינימום שעתיים ביום בטלפון. מתאפרות לפני מסיבות, מתחפשות ביחד, אוכלות ביחד, ישנות ביחד. היא הייתה כל עולמך, כל כך משמעותית בחייך ששמת אותה בסדר העדיפויות לפני המשפחה.
אותה אחת עשתה צבא, דרכינו נפרדו. היא מעשנת סיגריות, אני הפסקתי. הקמתי בית ומשפחה, אני מקווה שטוב לה, איפה שהיא לא נמצאת, בין החיים ובין המתים.
אותו בחור מהתיכון, החתיך, הגבוה, עם הגומות. כל כך רציתי אותו פעם, להסניף את הגוונים שבשיערו. חיכיתי לחיבוק היומי וכשהוא לא הגיע הייתי כולי בדיכאון. אף פעם לא באמת הפסקתי לדאוג לו, כזו אני, פולנייה דאגנית. הוא היה השיכור של השכבה, ההורים שלו חשבו שהוא ילד טוב ירושליים, מנגן בגיטרה נחמדה ומתנדב במשטרה. אבל בלילות, בערבי שישי. היה מנהל בית סמים עם כמה חברים, לא שהאמנתי אי פעם שהוא לקח. הוא היה אחראי על עסקי השתייה והעישון, באתי לשם פעם אחת. השתכרתי, ההשתכרות הראשונה שלי. אני זוכרת אותה כמו אתמול, לא בבירור כל כך, בכל זאת.. שיכורה. אני לא יודעת מה עלה בגורלו, אם עשה צבא בכלל. לא אתנגד לדעת מה מצבו הכלכלי ואם הוא נשוי וכמה ילדים במשפחה? מעניין לדעת אם הוא עדיין אותו אחד או שפיתח כרס וקרחת.
אני זוכרת את החבורה שלנו, רגעי צחוק ואושר, רגעי ריב ובכי. תמיד הסתרנו אחת מהשניה, אני הסתרתי, הייתי ילדה שמתביישת במעשיה וכשהיא עושה משהו משמעותי, לעיתים רע. היא רוצה שכולם ידעו. כך או כך, סותרת את עצמי, לא מופתעת… גיל ההתבגרות. הן היו שופטות אותי לא במודע, מזה הכי פחדתי. ידעתי מה הן יאמרו, ידעתי מה אימא תאמר. הסתרתי הכל ממנה ומאבא. דיי בטוחה שהם ידעו על הכל..
אני זוכרת את היום ההוא שהבנתי שחברים זה משהו זמני, משהו שגוי, שאין דבר כזה. חברה ביקשה ממני לשלם על סיגריות, לא עישנתי אותם, לא היה בכוונתי לעשן אותם. לא רציתי לשם, לא בגלל הכסף. ידעתי שהיא תעשן אותם, זה היה אחרי שהפסקתי, הבנתי שהכל היה באשמתה, שבלי ידיעתי או שבידיעה שגויה האמנתי שאני רוצה, ברגע שהבנתי שאני לא רוצה הפסקתי, פשוט כך. לא הייתה סיבה, ולו רק אחת שתעיר עיניי למה כן. היא רצתה שאני אשלם על הסיגריות שלה, אשתף פעולה עם העובדה שהיא הורסת את עצמה. נתתי את הכסף, אני מתחרטת על זה, כמו שאמרתי, היא לא הפסיקה.
לא נשארנו חברות, לא היה על מה לדבר, אימא שלי אף פעם לא ממש הייתה להוטה מהחברות שלי ואני רק כעסתי עליה כמו שנערה בת 16 אמורה לעשות. את הטעויות שלי היא ניסתה למנוע, לא הצליחה. אני בן אדם פסימי, מאוד פסימי, אבל גם לפסימי ביותר חייב להיות נקודה קטנטנה של אופטימות ואצלי זה "הכל לטובה" באמת הכל לטובה. אני אף פעם לא הייתי מהמאמינים הגדולים אבל בהחלט יש מישהו, איזשהי ישות עליונה שמסדרת הכל.
חברות אמת אפשר להחליף אותה במילה משפחה, יש לי אחת כזו והרבה חברות סרק.
אנחנו חיים בעולם קיצוני, שחור או לבן, חבר או אוייב, לא חסרים לנו אוייבים, באמת שלא. וחברים.. חברים חדלו מלהתקיים
תגובות (7)
הממ..ראשית, אקדים ואומר שהכתיבה טובה מאוד. בקשר למה שכתבת…תראי, אין לי שום זכות שבעולם לשפוט אדם שאיני יודעת את חייו ואת הרקע שממנו הוא בא. על עצמי אני יודעת שרק בזכות חברים אני בסדר היום. בסדר מאיזו בחינה? מבחינה. שאם אני בדיכאון בבית אני יודעת שכדאי לבוא לבית הספר כי יש לי שם עם מי לדבר, מבחינה שיש למי לפנות תמיד, למי לספר תמיד את הדברים הכואבים. ועוד מהרבה בחינות. רק בזכות אנשים טובים הגעתי למה שאני. בקשר אליך- אני לא יודעת מאיזה רקע את באה, ולפי הסיפור אני מניחה שקשה לך הרבה יותר ממני, אבל באמת. לא ממקום של שחצנות, אני מייעצת לך לנסות בכל זאת לחשוב אם אין סביבך אף חבר או אדם כלשהו שיכול לעשות מה שאנשים עשו לי. אני לא מכירה אותך. אין לי מושג מי נמצא לידך. אבל על פי ניסיון החיים שלי- חייב להיות…בהצלחה רבה, ושיסתדר לך בעזרת ה'!
לקחתי את זה למקום נורא מבולבל, את כתיבת הקטע התחלתי מהכותרת. לפני הכתיבה חשבתי על חברה שלי, כן אותה אחת שכתבתי עליה. ומפה לשם כתבתי על החבורה ועל הנער שהוא אהבת הנעורים של כל אחת. כתבתי את הקטע מנקודת מבט של עוד חמישים שנה, אחרי שארצה את חיי, שאראה עולם בעזרת השם, אולי אתחתן, ילדים. אחרי שכבר הבנתי דבר או שניים. עכשיו אני לא מבינה כלום מהחיים. אני נערה מבולבלת מאוד שמושפעת מהחברה,ומתאימה את עצמה אליהם כמו רוב בני הנוער שאני מכירה. יש לי ולא מעט קטעים שאני עושה דברים שפתאום באים לי לראש כמו להתנשק סתם כך במסיבות. יש אנשים שלוקחים את זה קשה ומתלחששים שאני זונה. חברות שלי לקחו את העישון קשה מאוד כשסיפרתי להן (הפסקתי) הן עשו לי שיחות קבועות של כמה זה לא טוב ושאני נגררת, לא אוהבת שאנשים עושים לי את זה! המוטו שלי "תנו לי לחיות לפי עצמי" אני באמת מאמינה שאני יודעת הכי טוב לעצמי.
קטע טוב. מה לעשות שבערך רק חמש אחוז מהאוכלוסיה העולמית באמת מעריכים את ערך החברות כמו שאת רוצה שיעריכו (תקני אותי אם אני טועה). בכל מקרה, אני לא חושב שזה נכון שבאמת אין אף אחד בעולם שיכול להיות חבר טוב. פשוט צריך למצוא את אותם אנשים. מאחל לך שתמצאי את החברים האמיתיים, כי יש כאלה וזה כואב לדעת שיש כאלה שחושבים שאין, כי גם אני חשבתי שאין למשך די הרבה זמן.
אתה ממש ממש צודק! יש לי חברות אמת, אחת בטוח. אני לא מכנה אותה "חברה" אני מכנה אותה "אחותי" המשפחות שלנו החברות הכי טובות. האחים שלה הם כמו האחים שלי ולהפך. את אבא שלה אני אוהבת כמו אבא שלי ואני מספרת לו מלא. אנחנו מכירות מגיל 0. הבעיה היחידה בסיפור היא שאנחנו לא גרות באותה עיר או באותו איזור. אנחנו נפגשות פעם בחודשיים וזה קשה, היא באימוני שחייה ואני במגמת תיאטרון אין לנו פנאי לדבר וכשיש אז מישהו צריך אותה.
אני אוהב לקרוא תוכן פילוסופי. זה גורם לך להרחיב את המציאות שלך או לבחון אותה מזווית ראיה שונה.
חברים זה דבר זמני.. וגם משפחה יכולה להיות זמנית.
הכל נמצא בהחלטות של החיים. בסיפור את החלטת להפסיק לעשן ולכן הפסקת הסיגריות היו שינוי מספיק בכדי שהחברים שהיו לך ילכו.
אבל זה ממשיך קדימה. כשאת מחליטה להתחתן. יכול להיות שגם שם, חלק מהחברים שלך ילכו. גם ההחלטה להיות אמא משנה את הכל.
המשפחה יכולה להיות גם משהו זמני כי יש החלטות שמזעזעות את המשפחה (להתחתן עם מישהו שלא נראה נכון למשפחה, לצאת מהארון ועוד…)
אבל חברים זה משהו שגם רוכשים. אז אל דאגה.
משפחה זה קשר דם, גם אם תרצה להרחיק אותם ממך הם לעולם לא ישכחו ממך.
חברים זה משהו שמגדיר בן אדם, אני בשלב של שינוי חברים. מתרחקת מהישנים אבל איפה החדשים. אני אדם שאוהב שינויים, אבל בעיקבות זה אני בדרך למצוא את עצמי לבד. "זה רק תקופה קשה" ככה אני משכנעת את עצמי. אני מאמינה (ואולי זה מטומטם) שכשדבר טוב קורה לך אז הדבר הבא יהיה רע ולהפך. חודש שעבר היה חודש משגשג, ממש לפני שבועיים הבטתי לשמיים וביקשתי שכלום לא ישתנה, שהחברים שלי ימשיכו להיות חברים שלי, שאני בדרך הנכונה וטוב שהפסקתי. מסתבר שפתחתי פה לשטן.. לא נורא, התקופה הטובה ממש עוד מעט תגיע
חברים באים והולכים. זה כמו בכל תחנות החיים. יש כאלה שהיו חברים בתיכון והיום הם כבר לא מתאימים לך. יותר מדי או פחות מדי ,ואין כלכך על מה לדבר. והקסם פג.
אבל בתחנות החדשות באים חברים חדשים והם מתאימים בול לתקופה הזאת שאת נמצאת. ככה אני מרגישה,אם מישהו מחבריי מהעבר כבר לא מתאים לי אני מנתקת את הקשר ובלא את כל טוב. גם במשפחה זה לא נישואים קתוליים. יש אחים יותר קרובים ויש הורים שמעדיפים ילד זה על אחר.