כתמי קפה-פרק 19

"אוו איזו אורחת" סתיו צעקה בהתרגשות וכולם קמו לחבק אותי לשלום. עבר שבוע מאז שהייתי בבסיס בפעם האחרונה ושלושה ימים מאז אותה המסיבה שגרמה לי להחליט להפסיק לדבר עם אלון לזמן מה, לפחות עד שאני אפסיק לחשוב עליו בכל לילה לפני השינה.
"אז ספרי לנו קצת על האזרחות" התיישבנו מסביב לשולחן הקבוע שלנו בחדר האוכל.
"ממש גיהנום" עניתי והכנסתי חתיכת לחם גדולה אל הפה.
"רק בגלל שלא הייתי שם" דורון צחק וכולם הצטרפו אליו לשיחה צינית ומרתקת על היכולת שלו להפוך כל דבר לשטחי וחסר טעם. אני יודעת שזה דבר מעט מוזר לכתוב, אבל דווקא באותו הרגע סוף סוף הרגשתי בבית.

"אנחנו צריכים לדבר. " אלון הניח את ידו על משענת הספסל. דניאל הסתכלה עליי בבלבול ואני בחנתי את אורך הסיגריה שלי לעומת אורך הריצה שאצטרך בכדי להגיע אל החדר ולהתחמק ממנו, לפחות עד הערב. "תומר!" הוא קרא בשמי בתקיפות ואני עצמתי את עיניי בתקווה שקסם אכן קיים והוא פשוט יעלם. איך אומרים, רחוק מהעין רחוק מהלב?
"מה אתה עושה?" צעקתי בזמן שהוא הרים אותי על גבו כמו שק חבטות. "לא הכאבת לי מספיק עד עכשיו?"
"אני אוריד אותך עכשיו." אלון התעלם מהאמירה הטיפשית והמשיך להתקדם אל כיוון הגבעה בהליכה מהירה. "ואנחנו נשב כמו זוג מבוגרים ונדבר בכנות. זה ברור?"
"כן המפקד." נאנחתי והוא הניח אותי על החול הרך. התיישבנו אחד מול השני. בהיתי בו במשך כמה שניות ונשמתי עמוק. הוא הולך להגיד משהו? לספר לו על מה שקרה באותו הערב? אולי עדיף לשחק אותה טיפשה ולחכות שהוא ישאל לבד? ואם הוא לא ישאל? קדימה תומר, מגיע לו לדעת. אתם רק ידידים, זה טוב שהוא ידע. אוקיי. בספירה שלי. 3..4.. ו!
"אלמוג נפרד ממנה בגללי"
"אני מרגיש אלייך משהו"
רגע. מה?