מחייכת, אבל.
שוב זה קורה. האין אונים הזה. האימה המטורפת. ושוב, כמו תמיד, היא קופאת במקומה, גוש קרח אנושי, במקום לקום וללכת.
שוב, היא מרגישה את ידיו המסריחות מזיעה חולפות ברפרוף קל על גופה החשוף. הרפרוף הקל מפנה את מקומו עד מהרה לרפרוף קצת פחות קל, ואחר כך לנגיעות גסות ומגושמות.
הזיעה שלו נמרחת על עורה הנקי, המטופח. תחושת קבס מבעבעת בבטנה.
היא עוצמת את עיניה, בראשה עוברים אלפי משפטים שהיא ניסתה ללמד את עצמה לומר לו. משפטים שבסופו של דבר נאמרו רק מול הראי הסדוק בחדר השרותים. כי כמו תמיד, כך גם עכשיו – שפתיה ממאנות להיפתח. היא שותקת.
אם הוא היה מסתכל אל תוך עיניה הירוקות, היה אולי רואה את הזעקה הכלואה בתוכה. היה אולי רואה את הזעם היוקד, את הדמעות המאיימות לפרוץ. אך הוא נועץ את מבטו לא בעיניה, כי אם בשדיה. קטנים, לא מפותחים מספיק לגילה. אך מפותחים די בשבילו.
הידיים שלו מחליקות עליהם, צובטות בה בלי רחמים. היא מנסה להחניק זעקת כאב, אך זו פורצת מגרונה בלי שליטה.
לרגע אחד הוא מסתכל בפניה, והיא מעזה להישיר אליו מבט. הוא מתיישב על מיטתה הנקייה, מושיב אותה בכוח לידו.
צחוק זדוני שנפלט מבין שפתיו המחוייכות מרטיט אותה והיא משפילה את ראשה, עפעפיה סוגרות על הירוק המפוחד.
"שיגמר כבר הסיוט," היא מתפללת בלי מילים. "אלוהים, שזה יגמר כבר, שהוא ימות, או שאני…"
**
היא מסבנת את גופה שוב, ושוב, ושוב.
להוריד את כל הזוהמה שנדבקה אליה מידיו המזיעות. לשטוף את הלכלוך, את הטומאה.
המים כבר מזמן התקררו, אבל היא ממשיכה.
לסבן, לרחוץ, לסבן, לרחוץ. שוב, ושוב, ושוב. שהטומאה תיסחף עם זרם המים אל תוך בור הניקוז.
היא לא מסוגלת לישון על מיטתה המזוהמת.
**
שלוש לפנות בוקר. החושים של אמא מתעוררים, והיא נכנסת לחדר של בתה הצעירה.
הילדה שלה ישנה על הרצפה הקרה בתנוחת עובר, ראשה טמון בין שתי ידיה, נע מצד לצד, נחבט ברצפות הקרות.
על השמיכה הלבנה, המקומטת תחת גופה של ילדתה, אמא מזהה שני כתמי דמעות עגולים וכהים.
היא רוכנת, מלטפת קלות את הלחי האדומה.
"לא, לא, לא, אל תעשה את זה, אל תיגע לי, אל תיגע בי, לא!" דמעות נושרות מעיניה של הילדה, אגרופיה קפוצים. "אני שונאת אותך, הלוואי שתמות, אני רוצה למות!"
ואז אמא מבינה.
ואז דמעות נושרות גם מעיניה שלה.
והדבר הראשון שהיא עושה בשעה שהבוקר עולה הוא לפטר את סלים, הממונה על השיפוצים בבית, ששולח אל בתה מבטים וחיוכים כבר חודשים.
הילדה מחייכת.
מחייכת, אבל שותקת.
**
בחלומה הוא מתיישב על מיטתה, מחייך אליה אותו חיוך זדוני ומרושע וקורץ לעברה.
היא נמלאת חמת זעם, משפדת אותו במבט ירוק יוקד, ודורשת ממנו להסתלק.
הוא מנסה להתנגד, אוחז בכוח בשדיה הקטנים, החשופים שוב. אך היא חזקה ממנו, ודוחפת אותו בכל כוחה מהחלון.
כשגולגלתו מתנפצת תשעה מטרים למטה, היא מחייכת בניצחון.
מחייכת, אבל שותקת.
תגובות (4)
עצוב שאנשים כאלה מסתובבים חופשי במקום להינמק בכלא עד סוף חייהם.
כתיבה יפהפיה. ואכן עצוב לחשוב שדברים כאלה קורים מסבבינו כל הזמן בלי שנשים לב…
וואו, סיפור מדהים! אני הייתי עם דמעות בעיניים כשסיימתי לקרוא את זה, אונס זה אחד הדברים הנוראיים ומי שעושה את זה צריך לשבת בכלא למשך המון זמן…
תודה… גם לי עצוב לקרוא אותו, למרות שכבר קראתי אותו המון פעמים כשכתבתי אותו ושכתבתי אותו כמה פעמים… תודה על המחמאות!